שמצבי לא טוב. גם בפעם האחרונה שכתבתי כאן מצבי לא היה מזהיר, ומאז עבר הרבה. היה טוב ומלחיץ ועצוב ומעייף וכל מיני דברים, אבל היו דברים אחרים. אבל עכשיו, אני יכולה להודות בזה - מצבי לא טוב. אני קצת לא מאמינה שחזרתי לכתוב כאן כי הבטחתי לעצמי שלא.

כי זו פלטפורמה מחורבנת.

סגרתי את הטוויטר ופתחתי בלוג בוורדפרס ואני לא מצליחה לסמוך עליו. מוזר לכתוב כשאני יודעת שבאמת אין מי ששומע. היום, אחרי חודשיים שלא הצלחתי לכתוב, חזרתי לטוויטר. כל העוקבים שלי נעלמו. לא בטוחה שיהיה לי כוח להתחלה הזאת שוב.

אז הנה אני כאן. עליתי במשקל (וגדלו לי קצת הציצים), הסתפרתי. השיער שלי חום שוב וכולם חושבים שצבעתי את השיער. ככל הנראה אני הולכת לאבד את העבודה שלי (זאת שהתמדתי בה כמעט שלוש שנים. לא בגללי. קיצוצים. אולי אלך אחרונה, אבל זה הולך לפגוע קשות בהכנסות). לא עמדתי במטלות שלי הקיץ. התחילו הלימודים ועוד לא סיימתי את שנה שעברה.

אני בדכאון. זהו, אני יכולה להגיד את זה לעצמי. אני בדכאון. לא משנה מאיזו סיבה. לא משהו עמוק מידי, בעיות של בחורה קצת רגישה ממעמד הביניים. אני לא נראית אבל אני שבירה נורא. כל תגובה אדישה או מתחמקת ממוטטת אותי. ובינתיים עדיין ציניות והומור דק. 

החלטתי שאלך לטיפול באוניברסיטה. מילאתי את השאלון הכי מתיש בחיים, עשרה עמודים של שאלות שנוברות ומנסות להבין מה חומרת הפצע.

מתי התחלת להרגיש שקשה לך בחיים?

האם עברת אירוע קשה בילדות? פרט/י.

האם בשבועיים האחרונים חשת:

בודדה

קושי לצאת מהבית

מחשבות טורדניות

אפסות

האם את מגדירה את עצמך בתור אדם חברותי?

האם את חשה קושי בתחום הלימודי/ זוגי/ משפחתי/ תעסוקתי/ לא רלוונטי

ואח"כ, מחזיקה את הדמעות ואת הבטן, חוזרת לעולם. הופעה. מלא אנשים. הרבה יותר מבשנה שעברה. מתחילה לחשוב סוציולוגית: האם גם שנה שעברה היו פה כ"כ הרבה אנשים? או שבמשך השנה סטונדטים נושרים ונעלמים?

אני עומדת מחוץ לכל ההמולה הזאת וחברה מסמסת לי שהיא בצד השני. אני לא יודעת איך אני נכנסת. אני מסתכלת על כל האנשים האלו ויודעת שהם לא מקשה אחת, שיש ביניהם רווחים, ואני לא מוצאת אף דרך שבה אני אוכל לעבור לצד השני. המחשבה מלחיצה אותי, אני מתחילה להזיע. כולם באקסטזה ואני לא מצליחה לאזן בין הבטן לבכי לכל המחשבות. אני מתחילה להסתכל על דוכנים ולגעת בתכשיטים, סתם, כדי לא לבהות. מחליטה לוותר ולהסתובב.

לא הגיוני שעברה שנה ואני עדיין באותו מצב.

לא הגיוני שעברו 6 שנים ואני עדיין באותו מצב.

אנשים מסתכלים עלי והם לא יודעים.

אני מותשת.