מול השער לבית קברות שיש ביישוב, יש ספסל. בטוח בנו אותו בגלל סיבה מסוימת, אם זה לנוח רגע מהאבל, אם זה לכהנים שלא יכולים להכנס.

אבל מהצד זה נורא סימבולי. איש שיושב על ספסל מול בית קברות. וגם העץ הקרח, וגם הילדה שקוראת ורונקיה מחליטה למות עם הגב לגדר וגופות.

עם מוות, בעצם, הכל סימבולי. כל חפץ אסוציאטיבי, כל נקודה מזכירה לך משהו. כואבת או אירונית, אבל נוגעת. עורב, שקית של מקדונלדס, ירח, גשם, כלניות, בני אדם. הכל מצמרר.

גם להתוודע אל סיפור חייו של אדם באושוויץ אחד, ש6 מטר מגבך, 6 רגליים מתחתיך, שוכבים בני אדם כמוך, בלי רוח חיים.