יום חמישי ה21.8, יום שישי למסע. שש בבוקר. זין, היום נוסעים לדולומיטים.

שאלו הרים גבוהים יחסית ליד המקום שנסענו וזה הרבה נסיעה אז קמים מוקדם. יותר מידי מוקדם לטעמי.

סחבנו כריות לאוטו (מי אמר ישראלים ולא קיבל?!), ונרדמנו לנו בדרך אל אי שם. רק חבל שהמזג אוויר היה חייב לקלקל לאמא את התוכניות (ותודה לו מעמק ליבי) ובאותו יום (ואתם לא תאמינו) קרה הבלתי יאומן:

ירד גשם.

אלוהים, זה היה כל כך לא צפוי וטוב. אני, שכל כך צריכה גשם, יצאתי מהאוטו מתרגשת בלי מטריה בלי כלום, נותנת לשתיים וחצי טיפות להרטיב אותי ואת העיניים הכואבות שלי בשמונה בבוקר.

זו רק אני. כן כן, זו רק אני והדמיון המבורך שלי. לא באמת יורד גשם נכון? בעצם, אולי כן? הרי גם קררר ונעים, ורטוב ובוקר! בוקר של גשם. אוי, התגעגתי לכאלו.

אז נכנסנו לאחד הבתי קפה שהיו בריווה, והזמנו לעצמנו משהו. ההורים קפה (אני בהיתי בו), האחים שוקו, ואני איריס ועכלה לקחנו גלידה בפאנקייקס-אחד של וניל ותותים והשני שוקולד ואגוזים. ממ, טעים. אוח, הקצפת.

אה, וגם טוסט מהצד. (חיחי, עכשיו מתאים לי למאורע 'אה, אה. הכיצד? את אוכלת מהצד.'.)

וול, ההורים שלי החליטו שלא נוסעים לדולימיטים. אבל במקום זה הולכים הרחק מהגשם (אוף)-אל עבר מילאנו.

אווףף, כבר אמרתי? :(

הדרך למילאנו היתה ארוכה. הנוף היה דווקא יפה-כביש שאנחנו נסענו, בין הרים. ומידי פעם רואים ענן שט לו ליד ההרים. בגובה סופר נמוך, לבד.

לא קשה לנחש איך חובבת עננים כמוני נהנתה.

ספיקינג אוף עננים-באיטליה יש הרבה כאלו! והם יפים וגדולים ומזכירים גלידה. וזייהו.

בכל מקרה,

העננים הלכו להם וגם הארוך שלנו, ונהיה חם חם ומגעיל. ואני? סופר עייפה, וסופר מתה לישון, אבל רק קוראת את הספר הארור הזה נערה עם עגיל פנינה. דאמיט, אי אפשר לעצור בתוכו.

אז כולםםם יושנים, ברקע יש קטנטנות (האימה), ואני במקום לישון קוראת. יופי.

לעזאזל, הייתי כל כך פאקינג עייפה. כל כך עייפה שהלחיים ממש כאבו לי, והיתה לי הרגשה שאין לי את הכוח הפיזי להעמיד אותם במקום, ועוד שניה וחצי ואני כבר אראה כמו בולדוג אסיאתי.

נרדמתי שנכנסנו לעיר. העירו אותי, וגררו אותי באוזן (שמאל) אל עבר מילאנו. פיכס, עיר מגעילה. נגיד ריווה, סאלו, ושאר עירים קטנות שהיו על הגארדה היו הרבה יותר נחמדות מטוסקלנו שהיתה משעממת כל כך שרק החשיבה עליה גרמה לי לנחור, אבל הרבה יותר נקיות ונחמדות ממילאנו. בעע.

הלכנו. הרבה מסתבר. לדוּמוֹ או משהו כזה, שהיתה כנסיה ע-נ-ק-י-ת ומרשימה מאוד, גם מבפנים (דיוקנים של ג'יזס מפה ועד הוראה חדשה) וגם מבחוץ (עלינו עד למעלה. במעלית!). כמובן שהיה מפחיד ואממ... אבא היה צריך להשאר איתי יחסית למטה (אבל עדיין למעלה) עד שהחלטנו לרדת.

וירדנו.

וראינו אחד שמצייר פורטרטים, אז הוא צייר אותי.

ואוף, זה מעצבן! כי אתה צריך לשבת איזה עשרים דקות במקום ולא לזוז (מעצבן ביותר) והכי גרוע, שאיזה מיליון אנשים עוברים ומסתכלים עליך, כמעט בולעים אותך בעיניים, בוהים בציור, בך, בציור ואז צוחקים!

זהו, אני לא מצטיירת יותר.

הציור יצא בעע. כולם אומרים שזה דומה לי, משמע: אני ממש מכוערת. דאמיט.

אני דומה לדודה שלי! והיא מורה לביולוגיה, לעזאזל!!

שגמרתי את הציור שלי (סוף סוף, הבושה!).הלכנו לראות את של אח שלי, שהצטייר במקום אחר ונראה כמו ילד שואה.

אחותי רצתה קריקטורה, והתערבנו על מה הוא יגזים אצלה.

אמא אמרה לצייר שצייר את אח שלי (נקרא לו ששון) אם הוא יכול לצייר קריקטורה.

הוא הסתכל עלי (ועל האף שלי) וצחק. "This One?"

"לאאא, חס וחלילה!!" אמרתי בעברית צחה.

"The other one"

"this?" שאל ששון והצביע על אחותי שחייכה, הפקאצה.

"No. No Caricature. Shes Beautiful!”

הו יופי באמת. על האף שלי הוא צוחק, והיא ביוטיפול. תמותו כולם.

אחת שעברה הסתכלה ואמרה בעברית צחה "דווקא די דומה."

"לא. לא ממש."

היא בהתה בי ואז צחקה והלכה לה. לא, אין הרבה ישראלים באיטליה.

לשמחתי הרבה, היא גם יצאה מכוערת וגם נראתה די זקנה. ואז, למרבה הכי פליאה, הוא הסתכל עלי ואמר לאמא שלי.

"More? She-Glasses- Beautiful!"

אוייש, סתום. ביוטיפול. ביוטיפול מיי אס!

חזרנו חזרה לוינסנט (הצייר הראשון שצייר אותי, ונורא הזכיר לי את ון גוך. הוא לא דיבר הרבה, צייר לאט וברור, והיה לו עיניים ממש כחולות. נו) שצייר את עכלה, וממש דומה.

אחרי זה הוא גם צייר את אח שלי בקריקטורה (סופר דומה. שילוב של קוף, וזה עם הצוואר הארוך מאפטלינג) ואחותי (גם בקריקטורה. שיניים בולטות, נראית כמו מכשפה).

אני ברחתי משם כל עוד נפשי בי. זה מה שחסר לי, שיצייר לי את האף.

והנה חזרנו מעוד יום של מילאנו, עייפים (דפנטלי עייפים) ומרוצים (חוץ מאמא. היא עדיין תקועה בדולימיטים עד היום).

יום שישי, ה22.8, אחרון למסע במובן של מסע, והכי חשוב-קמים מתי שבא!

ואחרי החוסר שינה של אתמול, זה מדהים.

נסענו בכרטיס הנוסף למוביז סטודיוז בלי תכנונים מיוחדים, בלי לקום וקדם והגענו בלי פקקים בולי כלום-בזמן!

המוביז סטודיוז, ליד הAqua Paradise. יש שם מוצגים מסרטים (האוטו של האחים בלוז וכאלה), מתקנים, שואוז, ואוכל. כן, חייב קצת אוכל.

הגענו בדיוק בזמן למופע של רמבו. אחרי זה למשהו שמאפרים. למופע של קרטון נטוורק (שציירנו שם את Mister Movie, שזה כמו מן הגיבור של הפארק), האחים בלוז-שיט לייק דאט.

אוף, אני רוצה לראות האחים בלוז. ורמבו גם. גאד דאמיט.

מה שכן טוב באתר הזה, שלא דיברו רק איטלקית, תודה לאל! היה שם אנגלית, גם מהצוות וגם מהמופעים, והיו בקושי אנשים/תורים. היה נחמד ביותר. :)

קטע מוזר:

שיצאנו מאחד המופעים, היו שם שתי שחקנים איטלקיים שהתחפשו לאחים בלוז והצטלמו עם אנשים שיצאו (ואחרי זה מכרו את זה איפשהו). המשפחה התלהבה ובאה לעמוד איתם. אני ועכלה עמדנו מהצד והסתכלנו על הפיגור.

"בואו! בואו!"

"נהא. אני לא מצטלמת עם אנשים שעושים מעצמם צחוק בשביל כסף."

אבל השתי מפגרים האלו גררו אותי לתמונה.

בכל מקרה, אחד מהשחקנים פתאום התחיל לדבר אליי.

"בלה בלה בלה בלה בלה בלה." (כל האיטלקית נשמעת לי אותו דבר. אל תשימו לב.)

"Err.. I Have no idea what you are saying…”

“Oh! Sorry!" והמשיך לדבר באיטלקית.

"הממ... כן.."

"Where Are you from?”

“Ahh… Israel?”

“Israel! Oh, Great! What Your Name?”

“Anana?”

כן. בטח.

“Anana. Beautiful name! And you pants… Bla bla bla.”

אה כן, באותו יום לבשתי את המכנסיים הסופר מקושקשות שלי (שאני לובשת גם עכשיו)

“What?”

“It’s ahh… graffiti!”

“Yeah…”

“How Do You Say graffiti In hebrew?”

“גרפיטי.”

“Oh! Beautiful! Bla bla bla bla.”

“What?..!”

“we have graffiti bla bla”

אני מיואשת.

הוא התחיל לדבר לחבר שלו באיטלקית.

“We have graffiti on Trains!”

“Oh. Here it’s on my Pants.”

והם צחקו. הוא נתן לי נשיקה על היד (מה לעזאזל..?!) ועפנו משם, רחוק. אגב, גם בתמונה הזאת יצאתי גרוע, אבל לא עד כדי כך. (תפסו אותי באמצע צחוק "מה לעזאזל אני עושה כאן?!"). ועוד משהו-אמא עד היום בטוחה שזה סילבסטר סטאלון שמה.

המשכנו לשאר מתקנים (כמו התמנון, שהייתי על המתקן לגמרי לבד ועשיתי איזה חמישים סיבובים והיה לי סופר סחרחורת אחרי זה) ורכבת עם מים (שהיה לה ירידה ולא נהניתי) ועוד רכבת ממש מהירה שעשתה המון סיבובים (ואהבתי דווקא).

אמא גררה את כולנו לורונה, והיה קצת ויכוח משפטי (בינה לבין אבא). היה רע. אני הייתי בצד של אבא, והיא שנאה אותי למשך שאר המסע. ("אוי, אבי. למה לקחנו אותה?!")

ורונה, בכל אופן, עיר מקסימה. הכיכר והכל היו חסומים קצת כי היו המון פולטיקאים או משהו, ואפילו פתחו שטיח אדום ("אה? איך הם ידעו שאני אבוא?"). טיילנו קצת באיזור, כדי למצוא את המרפסת של ג'ולייטה. שמצאנו את החור, גילינו שהכל בכלל סגור (וסופר קטן). מה שכן היה נורא יפה (לפי דעתי לפחות) היו השערים, שהושחתו לגמרי בעקבות המון אנשים שכתבו 'אבי פלוס מרים שווה אהבה גדולה לנצח.' באיטלקית, All over the  שער. אמא מצאה את זה מגעיל, אני מצאתי את זה נורא יפה, שאנשים מנסים לתעד את האהבה שלהם במקום שבו התקיימה (כביכול) הכי גדולה.

השיר Romeo and Juliet של דייר סטרייטס התנגן בראש. היה יפה. :)

חוזרים לאוטו והולכים לאיבוד (ולא בגללי), ומגיעים למלון סופר מאוחר, מסדרים את התיקים (נו, יום אחרון או לא?!) והולכים לישון. באחת. היי, מחר לא קמים בשש?

יום שבת, ה23.8, הלגמרי לגמרי אחרון במסע. חמש בבוקר. עצוב.?

ארבע שעות שינה מזויינות. אוף.

קמנו, התארגנו, ראינו את איטליה בזריחה (לא שונה מאיטליה בכל זמן אחר) ואת כל האנשים שקמים לאנשהמקמים ביום שבת. אח, איזה יופי.

נוסעים לאנשהו, חוטפים משהו לאכול (כואבת לי הבטן ויש לי בחילה), מגיעים לשדה תעופה (הנכון!) עולים על הטיסה.

דיוטיפרי מעאפן, כמה חמודים (וכולם היו איתי בטיסה קודמת, מסתבר.) ויאללה-למטוס!

(ושנייה אחת לפני זה-זאתי שבדקה אותנו חשבה שאני איזה ווירדואית מסוכנת, כי כל פעם הסתכלתי לכיוון אחר. אבא ידע מראש שזה יקרה.)

טיסה נחמדה, סרט מוזר (בייסיק. נחמד לראות, אבל שאני כבר מבינה מה קורה שם הם מסתבכים יותר בתוך עצמם ואני מאבדת הכל) ואחד סופר חמוד שישב מאחורי, והיה נורא סנוב ועבר לשבת במחלקה ראשונה. סתם תחת.

יורדים, לוקחים את הדברים, המזוודות, ויאללה-הביתה!

(אני אוהבת את הארץ)

לפרדסיה המוכרת, לאנשים שמדברים עברית, למתנות שקניתי לאנשים (אגב, עדיין לא הבאתי לכולם). כל כך טוב ונחמד.

הממ.

מספר פעמים שאכלתי פיצה: אחת.

פירוט: 5 חתיכות בלי כלום (מרגריטה), אחת בצל.

מספר פעמים שאכלתי גלידה: הממ... הרבה.

פירוט: משמש, קפה, טירימיסו, אבטיח, שמנת, סולרו, מגנום, וניל, תות, שוקולד, אגוזים, בננה. ואני בטוחה שהיו יותר. לעזאזל, אני מתגעגעת.

וספגטי: שלוש פעמים.

ומה בדיוק? רוטב מוזר אדום וטעים, ניוקי בגבינה, ורוטב לבן.

עוד משהו נחמד שאכלתי: גבינת פילדלפיה! שנים שלא אכלתי אותה! ~כיתה ד'~. וגם גבינה משולשת נחמדת.

ואיכשהו: כולם אומרים שרזיתי. ואמא ואבא שוב סובלים מהשגעון שהבת שלהם אנורקסית.

מספר ישראלים שראיתי: הרבה, אבל ציפיתי ליותר. שום בנאדם שאני מכירה.

שלל: חוץ מאוכל וגלידות? עגילי זכוכית סגולים לסנוו, עגיל מסיכה לאינקה, מקלות סיניים לגראנד (וגם לי. היא לא אהבה, וחבל), שרשרת שעושה אור לסאנד, ועוד אחת, שתי סוכריות בצורת טיגר וספיידרמן, צמיד לבן, שרשרת כחולה, שרשרת שחורה עם עיגול באמצע וכתמי צבע שנראים לי כמו פיה, מניפה שחורה, דיסקמן, ונעלי ספורט. אני חושבת שזהו.

ו: באירופה יקר ומגעיל. לונג ליב שקל.

מסקנות: בית שחי חלק זה טוב. ווף.

חזרנו, עברתי אצל גראנד עם שוקו (שקיבלה התקף לב) וגם קצת אצל אינקה (שעידכנה אותי על היותה חולה וכמעט מתה, על הפיגוע, ומות ההודנה). ראיתי את פוסטי, אושה, פורסט וסטאר, שעברו אצל אינקה. בדרך חזרה עברתי אצל סאנד, בשביל המפתחות (שנתתי לה כדי שתטייל עם שוקו) גררתי אותה לבית שלי וסיפרתי לה על הטיול. היא הלכה, צילצלתי לסנוו, וגם לה קצת סיפרתי. עליתי על התיאוריה שאסור לי לצאת מהבית כי אני גורמת לדברים רק רעים (וזה עובדה. אני אכתוב על זה פוסט מתישהו).

אליה צילצלה, וזה היה נורא נחמד כי לא ידעתי שהיא יודעת שאני באיטליה והכל.

"עננה?"

"אליהה!!"

"היי! מה נשמע? תגידי... מי זה דרור לוי?"

חה! איזו חמודה.

אני ממש שמחה שאני איתה בכיתה. :)

ו..הלכתי לישון. אבל לא להרבה. על הבוקר (11וחצי) קמתי כדי להספיק להגיע לפגישה עם שלמה החונך!

מתייצבת שוב בבצפר המוכר, עם גופיה אדומה, ג'ינס ואולסטאר (אדומות. ממתי אני מתאימה בגדים?). רואה את אליה שלא ראיתי בערך... כל החופש.

"וואי, את... את נראית טוב."

כולם נורא מופתעים מזה. נו.

גם שאר אנשים ששכחתי כמעט (ילד אחד שהייתי איתו בכיתה, נחנך על ידי הזונה שלמדה אותנו תנ"ך בח'. הסבל), ואת גזר ועוד כל מיני, בורחת מאמא שלי שבכלל לא צריכה להגיע לפגישה והולכת לפדח לי את כולם.

נכנסתי לפגוש את שלמה, שהסתבר שהוא ממש חמוד, מלמד א"י (אני ואליה דיברנו על זה שאולי הוא היפי ונוכל להעריץ אותו כמו את עמוס. אגב, הוא לא) ועם עיניים כחולות ומוכרות. אחרי שיחה קצרה עם אליה שבחוץ קלטתי את האמת-

הוא פאקינג דומה לדליק! אההה!!

אגב, סתם עובדה לא מעניינת:

שהייתי בת שנה אמא שלי שלחה מכתב לתוכנית של דליק עם ברכה מחורזת ליומולדת שלי, והוא הקריא אותה! דליק! את השם שלי! אני כבר מרגישה כמו סלבריטי.

אחרי שעפנו משם, הלכנו לקנות מכנסיים. אחד ב60, קניתי 3. (ועוד כמה חולצות נחמדות)

שהגעתי הביתה הראיתי אותם לסנוו.

מכנס ראשון "נחמד."

שני "ממ... פחות מוצלח. הראשון יותר טוב." מסתובבת וצורחת.

"מה?! זה אותו מכנס!!!"

איך סנוו צחקה עלי. הממ, והיא עוד חתיכת מרחפת..

יופי, אז קניתי שני זוגות מכנסיים, אותו דבר. היפי מי.

מאורעות השבוע האחרון (ואני אנסה לקצר):

-באותו יום של המכנסיים ושלמה והכל, פגשנו גם את הקומונרים החדשים. קווינסידנס? דונ'ט ט'ינק סואו...

-רבתי עם אינקה. לא רוצה לדבר על זה.

-שמעתי הרבה פינק פלויד. אני צריכה להחזיר את Is There Anybody Out there (דה וול בהופעה) לאליה שבוע הבא, אז אני מנסה לנצל את זה כמה שיותר. בעסה, לא?)

-חיפי היתה בצפון שבוע, וראתה את מאדים. יהה, כיף לה.

-היו לי כבר שתי ישיבות בשבוע האחרון.

-היום אני יוצאת. חברה.

-זיגי בא היום, אני מקווה. קיבלתי ממנו את המכתב (כתבתי לו 4, הוא החזיר לי אחד) והממ... חלמתי בלילה שפגשתי אותו והוא אמר "לא מתוקה, עבדתי עליך. אני לא באמת בא." אז זה עשה לי בעתות, ואני לא בטוחה שהוא בא. נחייה (אמן) ונראה.

-לאיריס קונים אסקייפ. הכלבה.

-הבטיחו לי ליומולדת עדשות. בניסיון שלי עם הדיסקמן, עוד שנתיים יהיו לי :)

-יום ראשון בצפר. ישש!! כיתה: י'8. חברים משם? יש. אני עם אליה וסאנד ובובית, ועוד כמה חברה נחוצים. יהיה טוב? נראה.

אם יהיה חם על הירח. פה כבר מספיק חם.

ותודה שטסתם,

עננה.

הכסף יוחזר בקרוב.

הממ... הערה?

שמתי לב שאנשים נורא אהבו את הפוסט תחת, שבו הסברתי לאומה כמה אני דפוקה פיזית. ואולי זה הדרך אל התהילה, להתפאר בכמה שאת מכוערת? ואולי עם אני אגיד שאני גם שמנמנה מישהו יקנה לי פרו?

אז יש לי צמיג או שתיים מיותרים. ואני צריכה לעשות רגליים. נו, 55 שקל זה לא הרבה כל כך.

עננה.