"עננה מתוקה."

"ממ."

"אני עובר אצלך עוד רבע שעה, תהיי מוכנה. ביי."

איפה אני? מה אני? מה 'זיגי קומונר' עושה על צג הטלפון שלי? ולמה לעזאזל הוא העיר אותי בפאקינג יום האחרון של החופש?

אה כן, אני נזכרת.

הוא שמוק.

~קושוקושוקושוקושו.~ (ככה עושה פלאשבק. דמיינו עם זה גם פלאש לבן, והכל יהיה בסדר.)

הממ... אתמול. מתישהו אחרי צהריים. אני הולכת לי עם גראנד, מביאה עוגה לאיזה ילדת יומולדת בת 42, כשלפתע שרלי מצלצל. הוא עושה את זה הרבה לאחרונה. והמספר? חסוי.

"נו, מה אתה רוצה עכשיו?!"

"הא?"

"חיפי! אעע! עזבי, הייתי בטוחה שאת מישהו אחר."

"הא?"

"ידיד של פוסטי בא העירה, ויש לו מספר חסוי ונטייה לעבוד על אנשים."

"אהה. טובב... תשמעי. בא לך ללכת איתי עם פיים ודול היום לסרט? ממ... קללת הפנינה השחורה?"

"מה? וואי, כן! אבל.. היום?! אווףףף, דאמיט."

"ממ?"

"הזמינו אותי היום למישל. אוח, לעזאזל."

"אה."

"אבל אני רוצה לבוא!"

"אז תחשבי לעצמך איפה יותר בא לך ללכת, איפה יותר תהני. עם כל החבורה של זאתי, והנורדיאנים והכל-או איתנו."

(זה נשמע סנובי, אבל זה לא. זו הערה בונה, או משהו)

"ממ... אני אודיע לך."

אניוואי, אני חייבת לציין שבאותו יום אני כל כך עצבנית למדי. גם בגלל הידיד הזה של פוסטי, גם בגלל העובדה שברגעים אלו ממש זיגי יושב לו בקן על חפיפה עם הקומונרים החדשים ומסנן אותנו באלגנטיות, וגם בגלל שכולם מתקשרים אליי על כל זיון שכל, כי הם חושבים שאני יודעת הכל או משהו. אררג!

ועוד אני חייבת לציין (טוב, אני לא חייבת. אני רוצה) זה שביום רביעי ממש התחשק לי לאותו סרט נ"ל ששמעתי עליו רק טוב. ומה שהיה, אחרי ארגוניים כושלים שלי, זה שסתם הלכנו לראות אמלי שוב אצל סאנד, ואני חושבת שאפילו לי מתחיל להמאס.

ופתאום חיפי מתקשרת ורוצה ללכת, ואני אוהבת אותה ואת הדס, וסוף סוף אנשים שאני לא בעצבים עליהם (עדיין) וסוף סוף זה נראה נכון. אז לאט לאט התגבשה בי ההחלטה שזין על נורדיה-אני הולכת לסרט.

"אבא שלך יכול להסיע?"

"לרעננה."

"ולכפר סבא?"

"לא. בואי נלך לרעננה!"

טוב, אני לא אספר לכם את הויכוח המזוויע הזה, שלקח ממש הרבה זמן וממש הרבה אנשים צעקו עלי, אבל בסוף הלכנו לכפר סבא. וזה רע כי-

-          רעננה יותר שקטה (פיגועים והכל. הורים פארנואידים)

-          זה מתחיל ב10, ולא בתשע וחצי.

-          פארק זה אחלה מקום, אפילו שאין בו כלום מה לעשות.

-          אני רוצה. אני ממש רוצהה!!

אבל לא. בגלל סיבות מפגרות והתחמקויות ממני, הם החליטו שהם הולכים לכפרסבא.

"כבר הודעתי להורים שלי!"

"אז... תודיעי להם עוד פעם?"

סעמק סעמק סעמק.

"וואי!"

"מה?"

"גם אליה יכולה לבוא?"

"אווו! לא ראיתי אותה כל החופש! אני אשאל את דול"

"הא? למה?"

"כי זה בכלל הכל יומולדת לפיים, אז נראה אם לה אכפת. אני אחזיר לך תשובה."

אבל אני טיפשה.

"אליה?"

"ממ.?"

"מה את עושה היום בערב?"

"אוי, הציעו לי ללכת לשתי דברים, אבל אני חושבת שאני אשאר בבית בסוף."

"בסדר, גם לי, אבל אני לוקחת את האפשרות השניה. לאן הזמינו אותך?"

"מישל ולים. למישל סתם אין לי כוח, ולים (יומולדת לכמה חברה) לא עשיתי רגליים. אני עושה מחר!"

"ממ.. בהצלחה. תגידי, בא לך ללכת לסרט?"

"איזה?"

"שודדי הפיראטיים."

לא לשים לב. ככה קראתי לסרט הרבה מאוד זמן.

"כן!!! עם ג'וני דפ, וזה?"

"כן."

"כן כן כן כן!"

אז גם אליה באה, ולמרות שחיפה עשתה לי הרבה מאוד מבטים כועסים בטלפון, הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. טוב, לפחות ככה חשבתי בהתחלה.

"עננה." שיפסה מצלצלת אליי ב8 או משהו, שעה לפני שיוצאים, שניה לפני ארוחת ערב משפחתית.

"אני."

"עוד רבע שעה בקן, תעבירי קשר"

מממהההה? רבע שעה? מה? זה אומר שיש לי כלום זמן לאכול, כלום זמן לפגישה, כלום זמן לסרט.

אבל בגלל שאני סופרמן, הצלחתי איכשהו לסדר את הכל ככה שאני אבוא לפגישה, ואבא שלי יעבור לקחת את כולנו בכלל מחיפה, שגרה דקה וחצי מהקן.

חבל שלא הכל הולך כמו שאני מתכננת.

"את שומעת?"

"נו?"

"זיגי התקשר כרגע, ואמר לי לבוא ומהר לקן, לפני שהוא הולך."

הולך? מה?

ואם זה לא מספיק, דקה לפני שאני יוצאת אני מקבלת עוד שיחה.

"עננה."

"..."

"חבל שלא באת. שתדעי שאני אוהב אותך, ונפגש פעם הבאה."

"אוי, תסתום את הפה ותשאר איפה שאתה. אני וגראנד בדרך."

עננה מתחילה להיות עצבנית.

רצנו לקן, אני וגראנד. אין לי מושג איך היא עשתה את זה וגרמה לי לעשות גם. בסופו של דבר אני רק ממש ממש שמחה שאחותי מצאה את הדאורדורנט האובד שלי באותו יום.

"אני עצבנית." אני אומרת שאנחנו רואים אותם מרחוק. "לעזאזל אני עצבנית."

"נראה לך שהם רואים אותנו מפה?"

"אוף, זה כל כך מעצבן. פתאום, הילד הזה מתחיל לקחת מעצמו אלוהים, להתלהב מעצמו. 'טוב חמודה, פספסת אותי'. אויש, שיסתום."

"למי נראה לך שהוא יבוא קודם, אליי או אלייך?"

"כאילו, מי הוא בכלל, הא?! סתם שמוק מזדיין בתחת."

הוא בא אליה קודם. אחרי זה הוא חיבק אותי. אני עדיין עצבנית כפלפל.

8:50, סופר מאחרים. עוד עשר דקות אני צריכה להיות אצל רותם, ונקווה שהוא לא יתחיל עם הזיוני שכל שלו עכשיו.

"חמש, שש, שבע. מי חסר? סנוו, דיברתי איתה קודם, וסקייל. טוב, תכנסו פנימה לרחבה."

נכנסנו. אני מספרת לכל מי שבא כמה אני עצבנית, ולחוצה תחת בזמן. כמעט בוכה לגראנד, כמעט מתה לשיפסה. כואב לי הראש כל כך.

"וקודם אני מתקשרת אליו. ומה הוא אומר לי? 'לא יודע, אני לא יכול לדבר, תשאלי את שיפסה'. 'היא... לא יודעת'. 'גם אני לא, ביי'. ואת יודעת מה? על הזין שלי! הוא לא יכול לקבוע איתנו רבע שעה לפני ולחשוב שיהיה אכפת לנו. ואת יודעת משהו?! אני כבר לא יודעת אם בכלל אכפת לי."

"מה פתאום... בטח שאכפת לך...."

"ברור שאכפת לי. אם לא היה אכפת לי לא הייתי עושה מזה כזאת סצינה."

שיפסה באה. אני נותנת לה כ-זה חיבוק.

"רע לי."

"את גבוהה"

"אני גבוהה ורע לי. איפה האידיוט הזה בכלל.?"

"הלך להביא את סקייל."

"מה?!?!"

כוסעמסעמסעמק!

"הוא הלך להביא את הפקצה בת פקצות האלו, לפה, כי היא רחוקה וקשה לה ללכת ברגל לבד?!"

"נו לא סתם. אל תשכחי שהיא אלרגית לחול."

"תודה שהזכרת לי."

"נו, עננה. זה רציני. היא רוצה לפרוש מהקבוצה."

"שתפרוש."

"די, זה לא יפה..."

"לא יפה על הזין שלי. היא במילא לא עושה פה שומדבר, לא תורמת לכלום, לא משתתפת בפעולות, ורק עוד חניך למפקד. יותר מזה היא לא מועילה."

חיפה מצלצלת.

"אל תשאלי, עוד עשר דקות אני אצלך, ביי."

עשר דקות. כבר תשע, לעזאזל.

זיגי נזכר לבוא, מושיב את כולנו לשיחה. ואני הכי הכי עצבנית בעולם, אבל אני לא יכולה שלא לחייך.

"קבוצה. אני לא יודע איך להתחיל את הכל, כאילו, שיהיה כמה שיותר טוב וקצר ולעניין, ובלי הקדמות מיותרות. אז אני לא יודע איך להגיד את זה או לא אבל..."

"זיגי, פואנטה. ודי לזיין את השכל."

הם צוחקים, הוא מחייך את החיוך שלו, וממשיך. בזיונים שכל כמובן.

אינקה בוהה בי מהצד, איך אני הכי מתעצבנת בעולם, וצוחקת. לא נעים לי ממנה. התקשרתי אליה לפני שעה ככה, אומרת לה משהו בסגנון "היי, מצטערת על הימים האחרונים, סליחה וזה, ריב מטומטם. לא יכולה לדבר, ואין לי כוח לריב אז ביי". איכס, בא לי להקיא מעצמי.

אחרי כמה תנועות לא רצוניות של מערכת העצבים שלי הוא נזכר בי בכלל. "מה את כל כך עצבנית בכלל?"

"אתה לא מודע לעובדה שאני הולכת בערך... עוד.. שתי דקות?"

"לאן?"

"סרט."

פתאום הילד מתחיל לגלות סימנים של הבנה. האידיוט.

הוא לא מצליח להגיד אפילו 'דה סובילמציה דכאנית' עד שהטלפון שלי מצלצל. אליה.

"לא יכולה לדבר עכשיו ביי."

גם חיפה מתקשרת, עשר שניות אחרי זה.

"אני באה עוד שתי דקות, ביי."

אבל גם זה לא מספיק לעבור, והיא מתקשרת שוב.

"גרייס [כינוי שלי], אליה ודול כבר שם. לעזאזל, מה איתך."

ממתינה.

"חיפי, רגע, אבא שלי על ממתינה" אני מדגמנת חוסר אונים שכל הקבוצה שלי בוהה בי.

"אני כבר בדרך לחברה שלך, צאו החוצה."

פאאקקק...

זהו, מפה אין דרך חזרה.

"תשמעי, אני כבר אדבר איתך בקשר לזה. טוב?"

"אין מצב שאתה אומר הכל ב4 שניות? 'אתם מנהיגים, אני אוהב אותכם, תעשו אותי גאה, אוטובוס, ביי?'"

לא, כנראה שלא.

אני הולכת, מתרחקת מהקבוצה שבוהה בי עדיין (די, תמצאו חיים), מרגישה הכי רע שאפשר והכי איכסה בעולם, רצה לחיפה.

טוב, תסמכו עלי שאני אקלקל כל שניה ושניה בחיים שלי. פשוט... כשרון מלידה. אוח, הראש כואב.

חיפה ופיים באות אליי מצד שני. איכשהו, האוטו של אבא באמצע.

"אמרתי לך שהיינו צריכות ללכת לרעננה."

"אוהו, אנחנו הולכות לשמוע את זה הרבה הערב, הא?"

"כדאי מאוד לסרט הזה להיות ממש, אבל ממש, טוב."

ניסיתי קצת לספר להם את העצבים שלי.

"די די, עננה. מה את רוצה שאני אעשה עם זה?"

"אהה... כלום.? אני סתם פורקת רגשות."

"טוב אז די, זה לא מעניין אותי."

ואחרי זה הם טוענים שאני מופנמת מידי.

את המסע לקניון ערים העברנו בויכוח פוליטי סוער, מה שעזר לי לפרוק עצבים, בצורה כלשהי. פיים, שהיא ימנית בדרכה המוזרה, ואבא, שלא ימני בכלל אבל סתם אוהב לעצבן אותי, עזרו לי נורא. אין כמו צרחות שמאלניות של "אה, אוקיי, אז אם את אומרת את זה ככה, אז עדיף שאני עכשיו אפתח את החלון ואצרח 'מוות לערבים' נכון?!" בזמן שחיפי צוחקת עלי מהצד.

הגענו ב21:28 בדיוק (לא רע בכלל), מפוחדות לגמרה מדול והתקפי הזעם שלה, אבל הם סתם חיבקו אותנו ודחפו אותנו פנימה.

כרטיסים בשורה טובה, 6 נראה לי, בין דול לחיפה, עם אפשרות גם לזיין לאליה ת'שכל על כמה שאורלנדו בלום נראה טוב.

ולעזאזל, הוא נראה טוב!

"נשבעת לך, היה נותן לי נשיקה על הלחי הייתי על המקום גומרת."

וגם ג'וני דפ עם השחור בעיניים והמבטים הכלכך שולטים.

“and let me guess, you don’t deserve that, do you?”

“No. That one I Deserve.”

גאש.

הסרט רץ כלכך מהר וכלכך יפה, אבל ההפסקה לא באה.

"אני צריכה לשירותים והמון פופקורן."

"עזבי אותך פופקורן, בא לי פיפי!"

בכל מקרה, לשבת ליד חיפה בסרט, זה נורא. לילדה, שכל שני ושבת סובלת מהתקפי צחוק, היו הרבה מאוד קטעים שהיא נקרעה לגמרי. ואני נגררת, נו.

אז בנאדם-אם היית בגיל בערים, בשודדי הפיראטיים הצגה שניה-אנחנו מצטערים מאוד מאוד על ההפרעה. אני לא כזאת בדרך כלל (טוב, אני כן. סליחה על ניפוץ האשליה).

שיצאנו להפסקה לקחתי את רותם הצידה ואמרתי לה "תשמעי-אני אלך לקנות לנו פופקורן, ואת תשתיני בשביל שתינו, בסדר?" עד שקלטתי שההגיון שיש מאחורה אידיוטי, ונקרענו מצחוק.

פופקורן, שהגענו, כבר לא היה, אז היינו צריכים לחכות למכונה חדשה (סעמסעמק) ואז קיבלנו יותר מידי (אגב-מי שרוצה זה עדיין מחכה על הרצפה של אולם 2). וגם טיפה איחרנו.

ושנכנסנו לסרט אינספור חתיכות פופקורן נכנסו לי לחולצה, וגם קולה-בדיוק באמצע. אררגג!

וגם כל שאר החברותא השאירה לנו מקומות נפרדים (והרי ידוע שאי אפשר לאכול פופקורן ככה) אז ישבנו שורה קדימה).

ועכשיו-כמה קטעים מהסרט. אם אתם רוצים לראות ולא ראיתם-אל תקראו. תודה.

ממ, לאליזבת' יש שפתיים של מוצצת. כאילו-הם ממש יפות והכל אבל שהיא חושבת הם מתעוותות למן עיגול כזה שרק דורש 'תזיינו אותי'. ארר.

אגב ארר-פיראטים עושים את זה כל כך מצחיק! זייהו, שאני אהיה גדולה אני אהיה פיראטית. אפילו שיהיה קצת מגעיל לא לצחצח שיניים, אבל אם יהיה לי קפטן חתיך סטייל ג'ק-ג'וני-ספארו, זה יהיה שווה את זה.

וכולם יפים שם, ומוכשרים, וקמים בבוקר מבועתים עם תלתלים מושלמים.

שהורידו למושל סוואן את הפאה וראו לו את הקרחת-הייתי מאזה בשוק! כאילו, אני הייתי בטוחה שיש לו כאלו תלתלים מושלמים שהוא הוריש לבת שלו. מה שגם ככה עליתי על העובדה שלכל שאר האנשים עם השיער הלבן זו גם פאה. כי באמת תהיתי איך זה שזה כזה דומה-מה, אותו שמפו או משהו כזה? בסוף סתם עושים אותם לצבא נאצי וזייהו.

בכלל גם-כולם עם טייץ. היגיון פליז-באמת נראה לכם שטייץ זה הבגד הכי טוב לקרב? לעזאזל, זה לא לוחץ על הביצים וגורם לאיזה שיתוק מוחין או משהו?!

ממ, אהבתי את שתי הפיראטים השמן וזה עם העין (בעצם בלי). איזה חמודים!

"תראי, תראי איך הוא עושה לו עיניים!"

"חחח..."

"בלי עין הרע."

אחרי חמש דקות "בלי עין הרע."

"את מסבירה לי בדיחה שלי?!"

בקטע שהשלדים ("מה שאנורקסיה עושה לאנשים...") הולכים על תחתית הים, אז שניה לפני זה רואים דגים שוחים ומתפצלים לשתי קבוצות בדיוק מכני.

"ממ... איזה דגים ממושמעים..." אמרתי משהו כל כך לא מצחיק בעליל ושוב קרעתי את הילדה מצחוק. אלוהים, אין לה פקק או משהו כזה?!

אוקיי, קטע באמת טוב. שג'ק וברבוסה הולכים מכות (נו, עם חרבות והכל) ופתאום טראחח! ברבוסה מכניס לג'ק את החרב לבטן. ואני כזה מה זה נבהלתי ועשיתי כזה "האא!" כאילו לקחתי המון אוויר לבטן מרוב פחד, השתנקות או משהו, וזה יצא לי ממש חזק וכל הארבע שורות מלפני הסתכלו עלי וצחקו.

אבל לא, זה באמת היה מצחיק.

הממ, גם בסוף שוויל ואליזבת התנשקו (ופאק זו היתה נשיקה טובה!) אז אני עושה לחיפה "אוף, אני כל כך רוצה להיות במקומה עכשיו..."

ואז מרחיקים את המצלמה ורואים את המושל סוואן מסתכל עליהם.

"ממ.. כן... גם הוא..."

אוח, לעזאזל, איזה סרט טוב. אפילו מחאתי כפיים בסוף (ולעזאזל, אורלנדו חתיך).

אנחנו יוצאים החוצה, חיפּ הולכת למשימה הסודית (האקס שלה. מסתבר שזו היתה המטרה של כל הכפרסבא הזה, רק בשביל לתת לו את הדברים ולסיים את הקשר לחלוטין) ומה שהיא אמרה כ"לא יותר מחמש דקות" היה בקלילות חצי שעה.

אז חיכינו שם, פתאום הופ פוגשים את שיפסה, עם עוד חברה או שתיים מהאזור והתנועה. מספרת על החבר המושלם שלה שאיכשהו החליף שם, גדל בשנתיים, והיה חבר שלה בזמנים אחרים. ועד שכבר התחלתי להאמין לה, הערב הזה הרס הכל.

מחכים. ה-מון. המון ערסים, ועוד יותר פרחות מסתובבים בקניון (לא שהבנתי בשביל מה). ואני? סתם עננה מופרעת עם ג'ינס וגופית סבא כחולה, מחכה לוויל טרנר שלה שיבוא ויציל אותה מקללה עתיקה.

ונשבעת לכם, אחרי שרואים את הילדון, קשה מאוד להתרגל למשהו פחות ממנו.

בסוף חיפ באה, ואליה ודול הלכו, ואחרי עוד רבע שעה של חיכיה (לא יודעת, אני ממציאה מילים) גם אמא שלה באה ושמה אותי בחזרה בבית.

בדרך גם הספקתי לריב עם סנוו, שמסתבר שתכננה לראות איתי את הסרט, וניתקתי לה בתירוץ של "אוף, אני ממש לא בקטע של לריב עכשיו ואת באה והורסת לי סרט ממש טוב ומעלה לי את כל העצבים. ממש יופי." ומנתקת, כמו איזה פרחה. שמישהו יהרוג אותי.

להודעה של 'אני מצטערת. קיל מי, אם בא לך.' היא ענתה 'טוב. בכיף. למה לא. צ'או בייבי.'.

לעזאזל, אני מרגישה רע.

ובמקום להתקשר אליה, שכבר חזרתי הביתה, דחיתי את זה עוד ועוד עד שאבא שלי יירדם, ואז הייתי כבר שקועה עמוק בתוך חוכמת הבייגלה כדי לשים לב שכבר 3, ואפילו שהיא לא יושנת, אז עדיף לא להתקשר.

איפה היינו?

אה כן, בוקר, חם, יום אחרון של החופש, זיגי מתקשר. נו, זה כתוב למעלה.

אני כל כך פאקינג עייפה, ויש לי עשרים דקות לצחצח שיניים, להחליף בגדים, לשטוף פנים ולעשות משהו עם העציץ שיש לי על הראש.

שמתי עלי השורטס של הלילה שרוואל צהוב, חולצה שחורה, קוקו גבוה והמון שוונצים. פנים שטופות, עוד פס שחור מתחת לעיניים, למרות שיש שם שאריות של כל השבוע האחרון-וכבר יש טלפון של "אני בחוץ, צאי."

כל כך באה להרוס לו את היום. יודעת שהוא הולך לשאול "מה נשמע?" ואני אענה "רע לי, חם לי, אני עייפה, רבתי עם סנוו וגראנד ואינקה, וכואב לי הראש, וגם אכלתי ענב מקולקל בדרך החוצה-מה איתך?". אני רעה, אבל כואב לי הראש.

ורואה את האוטו שלו עוצר, והרצפה שעליה אני הולכת יחפה ממש לא חמה, ובאה לתקוע בו את הפרצוף הכי כועס בעולם, אבל נכנסת לשוק.

"אעגע אה, נו-מה?"

"גרייס."

"אין לך, נו, אה-חולצת תנועה.!"

פעם ראשונה בהיסטוריית החצי שנה אחרונה שראיתי אותו בלי חולצת תנועה.

והראש שלו מגולח ובלי תספורות מיותרות, וחיוך ענק על הפנים שלו, וכל התוכנית של לבאס אותו לגמרי למרות שהוא עשה המון בשבילי הולכת קפוט.

"איך היה הסרט?"

"אהה... מה? אה, הסרט?! ממש טוב! באמת. לא ראית?"

"לא."

"אז קח את חברה שלך באיזה סופשבוע ולכו לראות איפשהו. באמת."

הוא מחייך.

"מה היה אתמול?"

"אתמול? אהה..."

"אמרתי לנו שאנחנו מנהיגים, וקבוצה מדהימה, ושאר זיוני שכל שאמורים להעלות את המורל, ושאנחנו צריכים להתגבר עליך, ויש מדריכים חדשים ו.." ממשיכה לנדב את כל מה ששמעתי מסנוו וגראנד.

"מה, זה? אה-גם."

לא זוכרת מה הוא אמר לי. וזה חבל, כי אם אני לא אזכר עכשיו אז אני אין-שכחתי את זה לנצח.

"אני עדיין בשוק שאתה בלי חולצת תנועה."

"נו, זה כן, רואה?" והראה לי את הסמל המוכר מאחורה.

"נו, זה לא נקרא.. " מצטטת את מה שהוא שטף לי את המוח עליו בחצי שנה האחרונה.

הוא צחק.

"אני חייבת לצלם את זה." הוא חייך. "חכה שתי שניות אני מביאה מצלמה."

"לא, עננה. אין לי זמן... אני מפה חוזר ישר לכביש. את יודעת-הייתי על הכביש, חוזר אליו. באתי רק בשבילך, את כל העיקוף וזה."

"שתי שניות."

"לא. תני לי חיבוק."

הוא חיבק אותי (ואני יותר גבוהה ממנו, כמה משעשע).

"תכתבי לי, שמעת?"

"אמרת להם שלא לכתוב הרבה עמודים."

"בואנה, את יודעת הכל הא? כן, אבל זה ב...אממ.." והלך לזיין את השכל בהקשר של משהו שאני לא זוכרת, ונתן לי עוד חיבוק, והלך. לאוטו, הביתה, לצבא.

"בהצלחה. בטירונות והכל. מתי היא מתחילה, אמרת?"

"כפרה, היא התחילה לפני שבוע."

מוזר. אף פעם לא הבנתי אותו.

ומחר? לבצפר. יום אחרון. של החופש, של השנה, של התקופה. יום אחרון שאני עוד איכשהו יכולה להחשיב את עצמי כט'ניקית, ולהתחמק בבגרויות. יום אחרון שלי שרק חניכה, וכי עוד שבוע כבר יאללה אני מדריכה במשרה מלאה.

וארבע יחידות, ומקצועות מורחבים, ומגנים ומתכונות ושאר דברים של תיכוניסטים.

ולעזאזל, אני מפחדת.

העתיד-לא משנה כמה נוכל לראות אותו מרחוק, אף פעם לא נגיע אליו באמת. הוא תמיד יברח שניה לפני שניגע בו, הופך ציפיות לזכרונות, נותן לנו עוד נקודה בהר, יותר גבוהה, להגיע אליה.

 Bring me that horizon, פתאום מקבל משמעות אחרת לגמרי אצלי בראש.

עננה.