יום שבת כתבתי פוסט. עברו יומיים. צ'יז ביג דיל.

אז מה עם ביומיים האלו התחלתי כיתה י' ושאר בולשיט, הא?

לא, אני במצברוח ממש טוב. הא לכם. אני סתם סופר עייפה, וזה מקשה עליי.

סופר עייפה ואיכשהו גם... היפראקטיבית. עוף מוזר (בלו?).

יומיים מטורפים שכאלו.

ממ, אני אתחיל מההתחלה, כי אלוהים קבע או משהו (אלוהים לא ראה ממנטו!) סואו, נתחיל :)

הכל התחיל כש... אני מניחה שהכל התחיל שנולדתי, והרופא לא הפסיק לתת לי סטירות, הסאידסט הקטן.

אני מצטערת, פשוט אח שלי פלוס שני חברים (הומואים אחד אחד), שרים לי מאחורי הגב את השיר של דיג'ימון, ביחד עם תנועות תואמות. אתכם הסליחה.

אז כמו שאמרתי, זה התחיל מיום שבת. סבתא באה (והפעם לא פספסתי אותה, כמו שדאגתי לעשות בעשרת השבועות האחרונים), אני הקלטתי מעודדות צמודות לזיגי ((So I’m Obsessed. Sue Me., נגררתי אחרי סנוו לפגישה אחרונה של מעלה הזדים לחופש זה.

ממ, הסיפור של מעלה הזדים:

בקורס מד"צים, אחת מבנות החוג שלנו, שהסתננה לברוש וכמעט נתפסה על ידי אליקבליקברוש שולחה בחזרה למחנה עם האמירה "מה את עושה פה בשעות כאלו?! לכי מהר למחנה שלך ותתחילי להעלות זדים...". בדיחה כל כך לא מצחיקה, שהוא בטח התפוצץ מצחוק ברגע שהוא הסתובב.

אניוואי, זה נהיה בדיחה פרטית בחוג, ואחרכך שחזרתי הביתה והלכתי לישון כתבתי בהודעת אוואי- מעלה זדים.

גראנד הציצה לאוואי המדובר וחשבה לעצמה "מה? מעלה הזדים? איפה זה?". (נא לקרוא בדגשים של מעלה האדומים או משהו, כי אחרת זה לא מצחיק. גם יהיה נחמד להתעלם מהעובדה שזה בסופר כלליות לא מצחיק, אם אפשר).

אז למשולשון הקטן אצלה בחדר, שאנחנו תמיד תמיד שותות בו פטל, קראנו מעלה הזדים.

ועד כאן היסטוריה להיום, יש לי מספיק שעתיים שבועיות מחר.

אז הלכנו, ישבנו, שתינו פטל, הקלטנו את עצמנו שותות כוס פטל, ועוד כוס פטל, ומברכות על כוס פטל, ושותות עוד שתיים וכוס תירוש (נגמר הפטל) במוש הטייפ. והיה מגניב.

אחרי זה גם צילמנו המון תמונות מחורפנות שנוכל לפרסם אחרי זה ברחבי האינטרנט תחת 'פרק סיום העונה של מעלה הזדים'.

ממ, משהו מצחיק.

ראנד תמיד כותבת שאנחנו באים לפגישה שם 'מעלה הזדים- עננה, סנוו ואנוכי.', ובאחד מקטעי הקריינות אז סנוו פשוט אמרה "אנחנו כאן, עננה סנוו ואנוכי." ומאז אנחנו קוראים לגראנד אנוכי. קטעים.

התחשק לי חבר.

"אולי הייתי צריכה לעשות משהו עם פייס? הרי כן היה לו משהו כלפיי, ואני חושבת שגם לי. וכל העסק עם פוסטי במילא לא עשה לה כלום, והייתי צריכה לשלוח לעזאזל את כולם ולהתנפל עליו בנשיקות."

דיברתי לעצמי.

בדרך חזרה, דרך הגן, ראיתי את חברים של מוריס, אהובי משכבר הימים. שתי צעדים, וראיתי גם את הגב שלו, ושל עוד מישהי בתנועות שאני לא צריכה להסתכל עליהם.

ולמרות שאני כבר באמת לא מרגישה אליו כלום, נהייתה לי הרגשה סופר רעה. זה התבטא בעצבנות כלפי הבית, אמירות דכאוניות, ושינוי מצברוח פתאומי שפתאום אני רואה אותו מחובר והוא מכחיש רשמית את העובדה שהוא היה בגן.

לעזאזל, אני לא רוצה לחזור לעסק איתו. זה לא בריא בשבילי.

ממ, כן-אז מה היה?

אה כן, בצפר. קמתי אחרי לילה בלי שינה במיטה של איריס (גאד, לא. היא אחותי, לעזאזל, והיא נוחרת. זה הכל) ב6וחצי, מתרחצת, מתלבשת (ג'ינס וגופיה) והולכת לבצפר.

כרגיל.

באה לבצפר, סופר (מה נסגר עם הסופר הזה?!?! זהו, מעכשיו אני אומרת היפר) מתרגשת לראות את כולם, מתחבקים, נשיקות, צפייה בסתר על י"בניקים נחמדים, וצחקוק על כל הנו, איך קוראים לזה... אה כן-ילדי החטיבה, שסופר מתרגשים להיות שנה אחת יותר.

והזייניקים. חה.

שיחת תחילת שנה קצרה בכיתת חינוך (שזה חצי מי'8. נו עזבו, דרור והבעיות שלו), שיחה עם הרכזת והשאר (ארוך ומעאפן), שיעור אנגלית משעמם.

אוו, קטע מצחיק בשיעור אנגלית משעמם.

לכיתה נכנסת ילדה, סופר מוכרת, אבל חדשה שכבה. אני בוהה בה, עד שמישהו קורא לה והשם מתחבר לי להכל.

"טְרִי?"

היא מסתכלת עלי. "עננה?"

"Oh My Freaking God!!" אמרתי וקפצתי עליה בחיבוקים.

הילדה, היתה איתי בערך עד כיתה ד', עש שעזבתי את נתניה ובאתי לכאן. יהה, איזה נוסטלגיה.

אבל חוץ מזה-טודאלי משעמם. ישבתי ליד סאנד בשיעור והילדה משעממת בטירוף, ומעצבנת מוות. כל כך רציתי אקדח צעצוע, בשביל לאיים על עצמי ולהכניס קצת אקשן לכיתה.

והמורה-אלוהים! היה לה את הקול והטון דיבור של קיטי ממופע שנות השבעים, היא תרגמה את עצמה לעברית (למען השם, אנחנו בכיתה י'. אנחנו לומדים את זה כבר כמה זמן, שמונה שנים?!) ואמרה דברים לייק "איים א ערסית".

מעצבנת.

בספורט לא עשינו כלום. ואני צריכה להתחיל להתאמן השנה כי אני צריכה לצאת לטיולים וכאלו, עם חניכים וכאלה, ולהשיג אותם.

רוב השיעור הייתי עם חיפה (מושיעתי) שבכלל בי'7 אבל יש לנו (כמעט) אותה מערכת.

גילויים מעניינים:

-          אני גמישה

-          יש לנו המון ילדים חדשים בשכבה

-          אחד מהם הוא סופר סופר סופר סופר חמוד, עם תלתלים קצרים ושטניים, חולצות של גווארה, דיסקמן עם מטאליקה ועגיל בסנטר. ובכיתה של חיפה, אז נקנא.

-          אני לא רואה בכלל את גראנד, סנוו, אינקה, ושאר אנשים שקרובים אליי אבל ברביעיות אחרות.

-          אני כן רואה דווקא את חיפה, סאנד, אליה, דול, פורסט, ועוד רבים. לפעמים זה טוב, לרוב זה לא.

יום לימודים רע.

חזרתי הביתה במצברוח רע.

אכלתי.

ראיתי ממנטו.

סיננתי מאות שיחות באמצע.

סיימתי לראות ממנטו.

התקשרתי לסנוו. הטלפון עשה לי בעיות.

ומסתבר שגם לה. היא מתקשרת, ומגיעה לאישה. היא מתקשרת לפלאפון, ומגיעה לאותה אישה!

אני באה לקן. מתיישבת. אוכלת ביסלי.

עוברות חמש דקות ואני כבר בדרך הביתה, עם סנוו, לתלות כביסה.

"לא אמרת שאת צובעת את השיער היום?"

"אני רוצה אבל.."

"אבל...?"

"אבל אני לא בטוחה שיש לי כסף."

היה לי כסף. נשאר רק חמישים, ועשרות אגורות. ההורים כבר לא מלווים כמו פעם, אז מה לעשות ואני הולכת ולוקחת את החמישים שקל, ועוד עשר שהרכבתי מהאגורות. וחבל לי, כי כבר בניתי על החמישים לטיונר (אפילו התחלתי לקרוא להם טיוני, לפני השינה).

וזה שלושים לקופסה, ואני צריכה שתיים כי יש לי שיער סופר ארוך (מתולתל עד אחרי אמצע הגב), ואני וסנוו הולכות לקניון לקנות צבע.

ואין את הצבע שאני רוצה פעמיים, אז בעצת חיפית אני קונה שתיים מצבעים לא תואמים.

ואחרי ייסורים ארוכים (חיפושקה וסנוו צבעו לי אותו) והרבה ריח רע והרבה הרבה הרבה פחד מגבות אדומות, והמון (מה המון? שתיים) מגבות מלוכלכות באדום סטייל פרדי-נגד-ג'ייסון, ואחרי המון אדום שירד מהשיער, ואחרי הרבה כאב ראש-יש לי שיער צבוע.

מקרוב הוא נראה שחור, יש לו ברק מצד ימין של סגול חציל ומצד שמאל של סגול-חציל-אדמדם, וזה בדוגרי הרבה יותר כהה.

ועדיין יש לי צבע על השיער כי נמאס לי שהוא לא הפסיק לרדת במקלחת.

והוא קשה ומגעיל וחסר תלתלים.

אבל מגניב. וזה יופי.

פעם הבאה? אדום יותר אדום. אולי שחור. יהיה מגניב.

והיום?

-          התעוררתי לא בשעת אפס (וכולם דווקא כן) וסנוו וחיפּ התלהבו לפני כולם בשיער שלי (ומשכו אותי ממקום למקום איתו).

-          וי"א-י"ב יצאו לגדנ"ע. (שמדגיש את הטענה שכולם בורחים ממני. אנחנו מגיעים לתיכון, וכל התיכון בורח לשדה בוקר!!)

-          וגם המורה שלי לפסיכולוגיה.

-          ושלמה החונך שמאלני, ודיבר איתנו על דברים שמאלניים, והעלה לדיון את ועדת אור אבל יש לנו כיתה מלאה בהיפים מזדיינים ואף אחד לא אמר הערה ימנית מזדיינת שאני אוכל לפתח אותה לריב פוליטי אלים ולעשות לו מייקאובר לשמאלניות! וזה חבל.

-          וראינו החומה. היה נחמד עד שאליה נזכרה שהדיסק שלה של החומה אצלי ואני מחוייבת להחזיר לה אותו מחר. בעסהה.

-          נראה לי שאני אצרוב אותו. אין לי 150 להוציא עליו.

-          ודיברתי עם החדש החמוד, שאין סיבה עדיין להעניק לו שם. אז מה שזו היתה שיחה של שלושה משפטים שבה אמרתי "היי, אני לא מכירה אותך." והוא אמר לי את השם שלו.

-          ואני מסיימת ללמוד ב12:30, וההסעות רק ב14:00. בעסה2

-          ראיתי את בוריס בבצפר! המורה הפוחז לגיטרה הולך ללמד שם והיום הוא יתקשר אליי ונקבע שיעור.

"אז זה מגניב! הוא יוכל ללמד אותך!"

"למה?"

"מוזיקה?"

"לא התקבלתי למוזיקה."

מוזר. גם החונך שלי היה בטוח שאני בקולנוע.

יהה, אני סופר עייפה. נרדמתי קודם בסלון. לא מורגלת לעובדה שאני צריכה לישון 7 שעות בלילה.

וואי, כבר חופש בחוץ. בעסההה.

קטע מצחיק:

אתמול, בזמן שחיכינו שעה שהצבע יתאקלם, חיפי נשארה אצלי.

חיפי קוראת את הבלוג שלי.

אני מודעת. גם היא.

אז היא קראה את הפוסט על הסרט, שבו מסתבר בטעות פישלתי עם השמות בדויים והכל, וכתבתי את השם האמיתי שלה (אין סיבה לרוץ, כבר שיניתי).

אז לה מסתבר קשה עם השמות, ורק את שלה היא זוכרת. בערך.

אז נגיד קוראים לה חנה.

אז היא קוראת את הקטע ומסתכלת על השם וחושבת "חנה? רגע, מי זו חנה?".

נקרענו בלי קול. הצחוק הכי שווה.

נו, הבטן שלי שוב מדברת איטלקית. הלכתי לאכול משהו.

באהבה רבה (לה קראציה לה פיצה)

עננה.