מהבלוג של סין מגיחים לפתע צלילים מוכרים ואלאניס מוריסט בתוך ריבוע מתוכנת שרה על איש זקן שזכה בלוטו ומת  ועל עשרת אלפים כפות ואני חושבת על עצמי ועל החיים שלי- על האוכל שאכלתי היום ואולי עדיף שלא הייתי אוכלת, על מתמטיקה והרצון שלי להוכיח את עצמי שם ושדי להתייחס אליי בתור ארבעיחידותניקית כי כבר 100 וחודש ומשהו ולא. ובכלל להוכיח את עצמי, ובכלל להרשים, והתחפושת מחר- להיות הכי מקורית, הכי מגניבה, הרעיון הכי מקורי ולהתעורר יום לפני ולאסוף עשר חפצים שאולי בסופו של דבר יופיעו בתור רעיון מעורער שאף אחד לא יבין.

ואיפה הפלאפון שלי, וכנראה ששוב אבד, הפעם השניה שזה קורה בחודש האחרון, וכמה צעקות חטפתי מההורים שלי אז- שאני חסרת אחריות ולא אכפת לי מכלום ומה לעשות איתי, ובאמת לא היה אכפת לי, וזה קצת עצוב ועכשיו הוא אבד שוב.

והטוסטר ששברתי לאחת מהבצפר ואני צריכה לקנות לה חדש, ומאיפה אני אביא כסף, ואין לי כלום כלום כלום ביד, שקלים בודדים וזהו נגמר, וללכתלאללכתלמסיבה או לנסועלאלנסועלתלאביב או לצבועלאלצבועאתהשיער ולעשותעדשות? אופס, פתאום יש לי ביד.

וכלכך מתגעגעת לכאן וימים כמו מסטיק ישן נמתחים ונמתחים ומחכים שייגמר אבל אין כוח לזרוק, וכבר מתפורר בפה ומי שם לב שאני קיימת ומה בכלל ומאחרת לפה ומאחרת לשם ועוד שיעור מעבירה ואפליה וחוסר שוויון ואנשים ולספראולאלספר ואין כבר מה ואחותי כבר צועקת "נו, די כבר עם השיר הזה! את רוצה לשמוע משהו, תשמעי במחשב שלך, לא כאן" וכלכך מתאים, כלכך מתאים.