"פעם היית תמימה" הוא אומר לי ואח"כ בבית אני חושבת על שנה שעברה.

מה אני של שנה שעברה היתה חושבת על אני של עכשיו. ששנה שעברה באו אליי וניסו ליחצן לי מסיבה אחת ואני עניתי ב"לא, עזוב. אני לא אוהבת לרקוד ולא אוהבת אנשים, זה לא ילך", ושנה אחרי זה אני באותה מסיבה, ואפילו פעמיים. אני, חננת כפרסבא, "הכי פחות מקובלת בשכבה" נכון לשנת 2000, במועדון.

לפני שנה רותם אמרה לזה שהיא היתה דלוקה עליו של "מה אתה אומר אם?..." והלך לה מצוין, כי הוא גם. לא שהם עשו עם זה שום דבר, בעצם הנקודה הזו היתה השיא של הקשר. ואני כלכך שמחתי בשבילה, אבל גם התמררתי לי קצת, כי חודש לפני אני עמדתי בתפקיד המציעה המאוהבת אבל צד ב' כבר חתם על חוזה אחר.

וגם ניר צבע את השיער לשחור, איזו הפתעה היתה באותו יום, וגם כתבתי שיר על אנשים בתוך עיניים וגם הלכתי לאותו צד ב' ממקודם כדי ללמד אותו לשון, כי עוד למדנו את זה אז.

והיה מצחיק והיה נחמד וסבא שלו מת, ויום אחרי זה (365 ימים אחורה מעכשיו) העיניים שלי עקבו אחרי דמותו שנמשכה אחריה והוא כמו פחית שקשורה למכונית נוסעת- מתרוממת באוויר לשניות ושוב נחבטת בכביש, אבל תמיד אחריה. יפה יותר, רזה יותר, מיוחדת יותר, ואני אכלתי את עצמי מבפנים וחשבתי על אף פעם.

ושנה פחות יום אחרכך, בלילה אחד אני עוטה משבצות, ניטים וקצת ירוק, ומוצאת את עצמי מגששת אחר שפתיו של מתולתל אחד ששעתיים שלוש לפני-כן פתאום הופיע מחוץ לכחול ואני לבשתי הבעה מתפלאת על הפנים וכמה זמן לא ראיתי אותך ואיך הוא התגעגע אליי, ואחרכך אנחנו מתנשקים וזה כלכך מוזר כי זה דבר שדי רציתי לפני שנתיים.

ומה הייתי אומרת אני של מרץ 2004 המיואשת, שנשכה שפה ודקלמה "אנחנו החלקים הלא יעילים של החברה" מתוך נאומים שהיו לה בראש, שהרגישה שלנצח לנצח תהיה לבד, מה הייתי אומרת שהיו מספרים לי ששנה אחרכך אני אתחרמן מסיבה אחת עם זה ועוד זו לא הפעם הראשונה שלי במסיבה, וגם בזו שלפניה מצאתי את עצמי בזרועות אדם חצי מוכר. ואיך היתה מגיבה זו של מרץ-אפריל 2003 שבערך בתקופה הזו חשבה מחשבות על אותם תלתלים וזו של שנה לפני כן שייחלה לשפתיים של אחד אחר, ופתאום אני צריכה להתמודד עם קריאות "שרמוטה" ו"זונה" מהקרובים לי ביותר, אלו שפעם ניחמו וטפחו על השכם והבטיחו שאין דאגה, אחד יבוא.

ועוד שנה? מה תגיד מיכל של מרץ 2006 עלי? אסכים, אוהב, אשנא, אתפלא?

אני אעשן? אני אהיה מזרון שכבתי? אני אהיה יפה? אני אהיה בכלל?

אולי אהיה מפורסמת? אולי אמות? אולי אקים מתפרה לבגדים בנוסח אירופאי-ים תיכוני?

וכמה שעכשיו אני מתגעגעת לשנה שעברה, וכמה שעכשיו אני נחנקת מהסביבה, האם שנה הבאה אני אתרפק על אותם שיעולים כרוניים? על עצמי? על תמימות?

זה כמעט מפחיד.

"עכשיו שרים רקוויאם לתמימות ממולחת".

(היה שלום, פיס? זה לא אתה, זה.. בעצם, זה כן אתה)