אני מבקשת שכל מי שמכיר אותי במציאות, הכוונה בחיי היומיום, ומכיר את האנשים שאני מסתובבת איתם/ אחד מהאנשים האלו- לא לקרוא את הפוסט הזה. מאלף ואחת סיבות.

ניר, רוני, אנעארף מה, אנשים שאני לא יודעת. אם אתם מכבדים אותי, לא לקרוא אותו.

תודה, ושלום.

אני לא יודעת איך להתחיל לספר את זה. עניין שמלווה אותי בכמה חודשים האחרונים, ובכל זאת בחרתי לא להתעסק בו, כי לא הצלחתי, כי לא יצאו לי המילים, כי זה לא עבד.

משפט פה, סיפור שם, לא יותר מזה.

וזה עדיין מוזר.

שנה שעברה הכרתי בנאדם אחד, שאין לי מושג איך זה קרה, אבל בזמן מאוד קצר יכולתי להגדיר אותו בתור חבר מאוד טוב שלי.

בהתחלה הוא היה בבצפר ואני גם, ואז חברים שלי התחילו להסתובב עם חברים שלו ואז פתאום מצאתי מן חברים כאלו, זה מוזר, פתאום מצאתי מקום שאני שייכת בו.

בערך במרץ, פה, שם, פתאום בא אליי ביציאה "וואלה, יש לך בלוג", וקרא איזה משהו שלי, במקרה יצא שיר, והתלהב. ושוב, פה, שם, ואני וההתחברויות שלי לאנשים.

וידיד כזה, ומדברים פעם ב-, וזורק לי את המשפט "את יודעת מה אני אוהב בך? שאנחנו מדברים אותו דבר. עם סוגריים ומרכאות ופסיקים והערות לא קשורות וכאלה, בתוך רצף של משפט" ופתאום אני מבינה שהוא באמת מבין את הבדיחות שלי.

ובאים אליו מתישהו, אז, באפריל, ואני חייבת לו ילד ("תעשי לי ילד" "סבבה" "אבל ילד. אם יוצא ילדה, עושים שוב פעם"), ותוך כדי דיבור כזה או אחר מאיה זורקת לי שאנחנו מתאימים ככה.

עזבו שבאותו ערב הוא התחרמן עם חברה שלי, אבל מחשבות נשארות. וזו די היתה מחשבה שם, אבל לא בכזה סדר עדיפויות. בדיוק החלטתי להתחיל לדבר עם ההוא שיהיה האקס הראשון שלי לעתיד, וכשחושבים על זה, גם הוא די נפרד מחברה שלו.

אבל הוא היה שם. הרבה פעמים.

במיוחד שההוא (נקרא לו א') התחיל להבריז, שהיה די מבאס בהתחלה. היה בפעם הראשונה, באותו יום, במפגש אצל מישהו, ואני קצת מבואסת מזה שלא בא, ואז יוצא לי לדבר איתו ובדיחות ועניינים ושיחות ומשינה והוא מעלה את המצברוח. ובל"ג בעומר כשא' גמכן הבריז, ועוד הפעם אחרי הבטחה מפורשת שיבוא. ואם הוא לא היה בא והיינו מתחילים לדבר על כמה אנחנו שונאים בנות כנראה הייתי ממשיכה לבהות באש ולרחם על עצמי, וככה לפספס את הל"ג בעומר הכי טוב ומצחיק ואדיר שהיה לי אי פעם.

עוד עניין היה. הוא בדיוק נפרד מחברה שלו, והגיע למסקנה שבנות זה עם מזעזע שצריך להתרחק ממנו בכל דרך ולפיכך החליט (החלטה מטומטמת) להתנזר מבנות לחודשיים, משימה כמעט בלתי אפשרית, הוא די זיין. אני, שבערך תמיד שנאתי בנות (שילוב מנצח של שטיפת מוח מאמא בגיל צעיר של "אל תתחברי עם בנות, הן מרושעות!" ביחד עם שנאת אדם פשוטה) בדיוק הייתי בתקופה של הכחשה שאני אחת ("מה, אלו? זה מוברג") וככה זה באמת עזר לנו להתחבר ביחד.

אז אותה תקופה, תחילת מאי, היתה תקופה נהדרת. מצד אחד יש לי את א', שאיתו התחלתי לערוך שיחות קבועות על בסיס הפסקתי, המקום שיכולתי להודות בפני עצמי וכל העולם שיש משהו, ומצד שני, הלא מוכר, אותו. פתאום בנאדם שנורא דומה לי, שאכפת לו ממני, שחבר שלי מתוך בחירה, חוץ מזה שקלטתי פה ושם כמה רמזים- כמו שהוא הסיע אותי הביתה ושאל אותי אם הייתי מתרחקת אם הייתי מגלה שלידיד יש רגשות כלפיי, או שהוא מזמין אותי אליו בצורה נורא דחופה, או הרבה דברים. מצד שני, היו גם רמזים שלא: שהוא שאל אותי פעם על טלפון של מישהי אחת ואחרי שצחקתי עליו "כלכך מהר אתה מפסיק עם ההחלטות שלך?" הוא אומר "את יודעת, ליום אחד", בכלל, כל ההתנזרות שלו, וגםלפני, שהוא היה מתחרמן עם מישהי אחת על בסיס קבוע. וחוץ מזה, זה הוא, הוא עשה חצי עולם, יש לו ניסיון והרבה, הוא מגניב אפילו, היו לו המון חברות. מי אני שאהיה איתו? לא עדיף לא לפספס משהו בטוח?

אבל זו היתה תקופה נחמדה, כי הרגשתי אהובה, כי הרגשתי שרוצים אותי, משהו. אז קצת דילגתי מפה ושם, בראש שלי אהבתי לראות כאילו מתחרים עליי. בעיות עם האגו.

מבחוץ? א'. והוא, הוא חבר טוב. ממש טוב. אולי זה פשוט מתאים עכשיו, כשהוא שונא בנות ואני לא באמת כזו.

ואז היתה המסיבת יומולדת של פיסטוק. א', למרות ההבטחות שלו, הבריז, ובצורה די מרושעת. אמר שלא יבוא, כי יש לו מפגש ממש חשוב.

אני, שהכי ציפיתי לזה בעולם והכי באתי עם מצברוח לזה, די.. איך אני אנסח את זה? הדימוי הכי טוב שיש לי זה שפשוט הוציאו לי את האוויר.

התיישבתי על הדלת, על המשקוף קצת, קצת ירדו לי דמעות (אחת או שתיים), קצת משכתי תשומת לב, מה שאני עושה כשרע לי.

הוא בא, התיישב לידי. "רוצה ללכת לטיול?"

אז הלכנו לטיול. רחוב, שתיים אולי. התיישבנו באיזה דשא באמצע המדרכה, שכבנו אחד ליד השני, הרגשתי מוזר, שאולי משהו הולך לקרות. שיחקנו עם הפלאפונים, צילמנו קצת, פתאום אמא שלו עוברת עם האוטו. בפנים האחים שלו, אנחנו נוסעים אליו הביתה, אמא וילדים יורדים, והופ, את רואה-עכשיו יש לנו אוטו.

"לאן את רוצה לנסוע?"

"תפתיע אותי"

הפתיע לא, הפחיד קצת.

יצאנו מהיישוב שלו, אחת או שתיים בלילה, כביש צדדי. עוצר ליד איזה חורשות, מכבה את האוטו. אני לא טיפשה. אם אי פעם חשבתי עם משהו כזה איתו, עכשיו זה הזמן. אבל מה, אבל איך, אבל אף פעם לא התנשקתי אבל הוא מתנזר. ליזום? לא ליזום? מה לעשות, להסתכל עליו? לא?

רציתי את זה, אבל גם לא. ונורא פחדתי. ומה עכשיו?

הוא כיבה את האוטו ופתח את החגורות והרדיו והכל, ואני עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב- דיברתי שטויות.

אז אחרי כמה דקות של מלמולים מאולצים מצידי האוטו הודלק שוב ונסענו משם, ואני? לא יודעת מה אני.

כמה דקות אחרי זה, עדיין בנסיעה, אני שואלת אותו, בערך, מה הוא חשב והכל, אם זה לא אישי מידי.

הוא שותק לרגע, ואומר "לנשק אותך" ולי נופל הדבר בבטן ואני נאלמת. "פאק, זה בדיוק מה שחלף לי בראש" ממשיך.

ואנחנו חוזרים, ונכנסים ליישוב, ואני עוד מנסה לסנן איזה משהו שנון/ מתחמק, ופתאום הפלאפון שלו מצלצל. ומי זה? לא פחות מאשר א'. מה? הוא פה, במפגש, עם 2 חברים שלו, ושאל אם הוא רוצה להצטרף.

"בסדר, נגיע עוד מעט" הוא עונה לו.

"נגיע, מי זה נגיע?"

"גם אני כאן" אני מסננת.

מהצד השני של הקו יש שתיקה. "אה."

איזה לא נעים. אנחנו מגיעים, וא' מרגיש לא הכי במקום, בכל זאת הוא הבריז בצורה נורא אבל נורא מטומטמת וטיפשית, ואני שם ומתייחסת בצורה נורא קרה והוא מנסה להתנצל אבל היי, מה זה קשור עכשיו. ואז חוזרים לפיסטוק (בלי א', לא לדאוג), וכולנו משחקים נוור, והכל נחמד ואני רוצה לסנן לו סליחה על מקודם, שהתנהגתי כמו מטומטמת כי אף פעם לא התנשקתי, אף פעם לא הייתי במצב כזה, פחדתי. ופתאום באה מישהי, נקרא לה.. מישהי מגעילה ופוצה (ממ"פ בקיצור), ואומרת לו שהיא צריכה לדבר איתו, וכולם יורדים למטה ואני קצת נרדמת לשעות הקרובות.

התעוררתי בצהריים, כתבתי משהו  על כל הסיפור ואני רוצה להגיד לו משהו, אבל הוא כבר חזר הביתה.

יום לאחר מכן אני רואה את ממ"פ מאושרת למדי. מה? איך היה איתו אתמול? דיברתם? היא מצחקקת. "גם" בצורה הצומתית המזעזעת שלה. אני מנסה לא לתת לה את ההתלהבות שהיא רוצה. "התנשקתם?" אומרת בטון הכי לא מעוניין. "גם", עוד צחקוק והולכת.

מאוחר יותר, אני מגלה מזאת שהיתה מתחרמנת איתו פעם (אוהו, ממש יצא לו שם של זיין רק בפוסט הזה), שלא רק שהוא לגמרי שבר את ההתנזרות עם ממ"פ (עשייה הדדית של אחד לשני ביד, שזה נורא מחליא כי ממ"פ בנאדם.. נורא מחליא), הוא גם אחרי זה הסיע את זאתי שסיפרה לי את הכל הביתה, וגם נישק אותה (אבל נשיקה גרועה, כי מסתבר שהוא ממש טוב).

אלוהים, נפגעתי. אז רגע, למה בכלל ניסית לנשק אותי? סתם? חרמנות? ואז לא יצא לך אז אותן? כל מיני רגשות שמצדיקות אותי אבל בעצם, בעיקר הרגשתי פספוס שלא עשיתי שום דבר, אפילו שבדיעבד אני לא רואה איך הייתי עושה משהו.

בערב, אחרי יום שנורא כאב לי הראש, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי "אז מה? אז הוא הלך והתחרמן עם חצי עולם, ושניה לפני זה הוא קצת רמז על לנשק אותי. ביג דיל, קורה. מה, זה אומר שהוא לא חבר שלי?", ואפילו שאלתי אותו איך היה וצחקתי עליו שהוא ממש גרוע בהחלטות.

יום אחרי זה גם החלטתי לדבר עם א' בכל זאת, ובאותו סופשבוע התנשקנו, יומיים אחרכך כשהיה בצפר ויצא לי לראות אותו (בין מתכונת בהיסטוריה שלי לבגרות במחשבים שלו), וישבנו על הדשא והפגנו את הנשיקות הפומביות הראשונות שלנו פתאום נשמעו צעקות לידינו.

"את! אתה! אתם! אתם לא אמרתם לי! אף אחד לא אומר לי כלום! כלבים! אני לא מאמין!" והוא בצעקות מחויכות כאלו צוחק עלינו.

באותו יום, מסתבר, הוא ואישה אחרת, מישהי שהוא גם פה ושם היה איתה קצת בקשר בזמן האחרון, נכנסו לקשר יותר רציני, ובעצם, נהיו חברים.

במסיבה באותו סופשבוע סיננתי לו שאני לא יודעת מאיפה, אבל מתחילה להיות מאושרת. 'אה, באמת' הוא אמר משהו. זה עבר מהר, באותו ערב אפילו. א' שוב הבריז, ולי נהיה מגעיל. בכיתי באותו ערב, אחרי המון אבל המון זמן שלא בכיתי. ובעצם, אז התחילו הקשיים עם א'- מההברזות שלו על בסיס קבוע (אחת לשבוע בערך), והעובדה שהוא לא התקשר אליי, ובכלל, לא שם לב אליי והיה תקוע בעולם שלו במקום לזכור שיש לו חברה. אפילו היתה פעם אחת שאמרתי לעצמי "אולי אני לא אדבר איתו לכמה ימים, נראה אם אני אהיה חסרה לו, אם הוא יתקשר אליי". חוץ משתי הודעות שהוא שלח לי, שום דבר. עד כדי כך.

ואני פוגשת את השני, אני זוכרת אפילו בדיוק איפה, ביומולדת של מישהו שהיה נורא מחורבן, ובין לבין שואלת אותו "עדיין עם ה...זאתי?" והוא "כן, למען האמת כן". ואני חושבת ששאלתי אותו את זה בערך כל פעם מאז שפגשתי אותו.

ואז גם פגשתי את חברה שלו, וזה עשה לי בום. היא לא היתה משהו מיוחד. לא יפה מידי, לא כוסית מידי, אפילו היה בה משהו נורא מוזר. והוא אהב אותה, וזה כאב לי. בזמן שהייתי עם א'.

ואני וא' נפרדנו, תודה לאל, ועבר עליי הקיץ הכי מחורבן בעולם בערך. וחוץ מפה ושם, ואולי מסיבת גיוס בסוף וקצת מפגשים, בקושי דיברתי איתו. זה היה הגיוני שאת הקיץ האחרון הוא יבלה עם חברה שלו, שהם רק המשיכו לאהוב אחד את השני. וזה בכלל לא עזר שיחות עם אנשים פה ושם שהיו מעורבים שאמרו "מה, בטח, הוא היה גם בכלל דלוק עליך".

ממש בתחילת השנה, קצת אחרי הגדנ"ע, נפגשנו איפשהו אצל מישהו שלמען האמת לא הכרתי ופעם ראשונה נחתתי אצלו בבית והיה נחמד דווקא. ואנחנו בסלון מנסים להכשיל אותו על אישי מידי והוא מגולל את כל הסיפורים על כל הזיונים על כל הבגידות על כל החברות על הכל, ואף אחד לא מצליח, ואני אוזרת אומץ וכשאף אחד לא מקשיב שואלת "אז, במסיבה של פיסטוק, מה זה היה אמור להביע?"

"עם ממ"פ?"

"לפני זה"

הוא חושב, נזכר. "אישי מידי"

מוציא אותי החוצה, ואז הוא בא ומסביר לי כמה שהוא העריך אותי אז, והמון, אפילו קצת יותר, ובמקום מסוים התחיל לרצות, משהו, ואז היה את הלילה הזה. ואז אחרי עוד כמה וכמה מחמאות (כן, האגו שלי בהחלט אוהב את הבנאדם הזה), התחבקנו, ואני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שחיבקתי אותו באמת, מכל הלב, חיבוק כזה שאתה מתחבר לבנאדם (קשה לי עם מגע, ואני מנסה להתחמק מחיבוקים. יש אנשים מעטים בעולם שאני מסוגלת לחבק חיבוק אמיתי, או שאני יוזמת חיבוק ונהנית ממנו ולא עושה פרצופים מאחורי הגב של 'נו, מתי זה ייגמר').

אבל עדיין משהו נשאר לא פתור.

שבוע אחרי זה ראיתי אותו שוב, ואז לא ראיתי אותו אני חושבת לכמה חודשים. הרבה מאוד זמן, הרבה מאוד זמן שהתחלתי לחשוב על זה יותר ויותר, על הפספוס הזה, מה היה קורה אם הייתי איתו, הרי יכולתי, מה היה קורה אם לא הייתי פוחדת אז. במיוחד עם הילד הזה בבצפר בשכבה מתחת שכלכך דמה לו, זה חירפן אותי מבפנים.

ואז נרגעתי, והתחלתי להשלים יותר עם המצב של י"א, שלקח לי המון זמן להתרגל אליו. ואז פתאום, בסוף אוקטובר, באמצע פעולה ארוכה מידי שהייתי הכי לא מרוכזת בעולם, אני מקבלת שיחת טלפון, והשם שלו על המסך. ואיך אני יכולה לא לענות? ואנחנו קובעים להפגש אחרי הפעולה, רק שזו לא נגמרת, ואני מתחרפנת, ושזו הולכת, הוא לוקח אותי "לשעה אחת בלבד" לפי חוקי אבא, ובמקום "לא לצאת מהישוב" הגענו לים, דיברנו, ואפילו הספקנו לחזור (בשעה אחת) (וכמה דקות, אבל זה בהחלט היה הספק), ו.. עקצה אותי מדוזה. ודי אמרתי לו את מה שהטריד אותי הרבה חודשים, את הסיטואציה הזאת שהוא רמז על לנשק אותי ומה זה היה אמור להביע וכמה נפגעתי ושקצת הייתי דלוקה עליו אז ואז הוא הלך ועשה דברים איתה. ודיברנו על זה, והיה טוב, לא יודעת מה, לא זוכרת, היה מזמן.

עברו הרבה דגים בחודש הזה שעבר מאז, ולי משום מקום כבר הספיק להיות חבר (שנקרא לו ב') שלשניות הכי אהבתי בעולם ולשניות הכי הרגשתי אמא שלו ויום אחד הכל די התפוצץ לי והתחרפנתי לגמרי ודי שברתי כל מסגרת שקיימת וניסיתי לדבר עם אלף ואחת אנשים ולא עבד, ביניהם גם איתו.

בערב, התקשר אליי, ואני עוד יחסית נרגעתי והוא שאל 'איך החבר?' ואיך אתה יודע? 'נו, אני יודע הכל' אז פשוט שפכתי לו הכל, את שאני לא יודעת מה קורה ומה אני עושה איתו ואת כל היום המחורבן שלי ושאני לא מתחברת לשום דבר ופרשתי מהקבוצה והכל.

והוא גם סיפר לי את היום המסתבר גם מחורבן שלו, והוא היה הראשון בערך באותו יום שלא נתן פתרונות מלאכותיים כאלה, אבל הרגשתי יותר בסדר אחרי זה מאשר בשאר הפעמים. הוא, מסתבר, רב עם חברה שלו. מרגיש שזה הסוף. דיברנו קצת, ונגמר היום הזוועתי.

עוד ימים עוברים, אני וב' נפרדים, והזמן עובר וביום שישי אחד הוא שוב מתקשר אליי. מה עושים היום?

אני לא אספר את כל הסיפור, אבל לאנשים הגיע מידע שאני מארגנת מסיבה אצל ב' ולבוא בהמוניהם, וב' בכלל לא יודע. מה, לא, ואני מנסה לבטל ונבהלת והוא אומר לי 'תקשיבי, לא אכפת לי מה את עושה היום, אני רוצה להפגש איתך'.

אז נפגשים. אני מתקלחת, הוא בא, נותן לי חיבוק נורא חזק יחסית, מתחילים לנסוע. כיוון אחד.

"תגידי, היית עושה איתי משהו, כאן ועכשיו?"

"בטח, אם לא היתה לך חברה"

"אה, אז הוצאתי ממך תשובה בהפוכה! כבר אין לי חברה"

"מתי הספקתם?"

"היום"

"מהיר"

"רוצה לדבר על זה? אבל אני מודיעה, אני לא טובה בדברים האלו ש..צריך להיות טוב בדברים האלו".

הכיוון האחד משעמם אותנו, נוסעים לכיוון שלי. אף פעם לא הייתי בסינמה סיטי, זורקת, והופ, חצי שעה ואנחנו שם.

שיחת חולין, נכנסים, אני מתפעלת מכמה שהמקום הזה הוא בריחה מהמציאות, הוא קונה לנו תותים מצופים שוקולד שאוכלים ביחד, ולי נוזל שוקולד על היד. "רוצה קצת?" והוא פשוט בא ובצורה כלכך אופיינית לו פשוט אוכל את זה.

"פשש, אתה טוב עם השפתיים"

הוא מרים גבה. "אין לך מושג על מה את מדברת"

ב' מתקשר. מסתבר שאף אחד לא בא אליו. המצפון משחק שעות נוספות, ואנחנו בדרך אליו, הולכים לאיבוד בעיר בטעות-כוונה, אני קצת משעממת אותו, ואנחנו מגיעים לב', אין שם אף אחד.

איזה לא נעים Reloaded.

הולכים לקחת סרט, ולא נעים, ובוחרים סרט, ולא נעים, ורואים סרט והיי, אני באמצע והם מהצדדים שלי והוא מצד אחד חצי נרדם עליי, וב' מצד שני קצת נוגע לי ברגל, והיי, תראו, הנה שרק, סתמוכבר.

ואז 2 כבר, והולכים, ואני קצת מדברת עם ב' והוא רוצה לבוא איתי או לנסוע איתי לאנשהו או שנעשה משהו ביחד ואני אומרת שאני די עייפה ומחבקת אותו ולעזאזל, מרגישה את מה שאני תמיד מרגישה בחיבוקים שלו. פשוט טוב.

"ייאמר לזכותו" אני אומרת להוא אחרי שאנחנו עוזבים את הבית של ב'. "שהוא יודע לחבק מעולה"

"ראיתי"

"דווקא לא בא לי הביתה".

מגיעים ליישוב, מציקים לילדים (עקבנו ליד אחת עם האוטו והפחדנו אותה קצת, ואז שאלנו אותה אם אפשר להתחיל איתה והקפצנו אותה הביתה והיה מצחיק), ואני לא רוצה הביתה, אז אנחנו עוצרים איפשהו באיזה רחוב והוא מכבה את האוטו ומוריד לי את החגורה ומדברים, ושוב, כמו תמיד, יש רמזים באוטו, יש הרגשה של משהו שהולך לקרות, יש.. יש. והפעם גם אין לו חברה.

בשלב מסוים הוא מוריד לי את המשקפיים. זה שובר את הגמל של הגב של הקש (או משהו).

"אתה יודע משהו?" אני אומרת לו, בצורה קצת תקיפה. "אני הולכת להגיד משהו עכשיו, ומה שאני חושבת ולא אכפת לי ואני הולכת לשבור כמה מוסכמות חברתיות"

"שברי"

"אתה יודע מתי אנשים מורידים לי את המשקפיים? אתה יודע שכל פעם שהתנשקתי עם מישהו בצורה רצינית, הוא הוריד לי את המשקפיים לפני זה? מה זה אמור להביע, תגיד לי?! ואתה יודע, עוד משהו. יש כאן מתח מיני! כןכן, יש מתח מיני, ושנינו יודעים את זה!"

הוא מחייך, בזמן שאני חצי מתחרפנת שם.

"אז אתה יודע מה? יש כאן מתח מיני, ואין לך חברה. תגיד לי שאתה לא חושב מה שאני חושבת ושזה לא מה שרצית שיקרה עכשיו וזה בערך לא הסיבה שהזמנת אותי היום"

"האמת, זו לא היתה הסיבה, באמת רציתי לפגוש אותך, בלי קשר, אבל כן, עכשיו.."

"אז מה עושים?"

"מה הלבטים שלך?"

"שזה מוזר. זה ממש מוזר. כמה לא קשור שזה נשמע, אבל אתה באמת חבר ממש טוב שלי. למרות שאני מדברת איתך פעם בכמה שבועות"

הוא צוחק.

"והיה כאן הרבה פעמים הרגשה כזאת ולא היה כלום וזה גרם לי הרגשה טובה, שאני לא סתם אחת מהזיונים שלך, והיי, הרגע נפרדת מחברה שלך, ממש הרגע, ו.."

"ו?"

"זה נורא מטומטם, אבל אני לא אוכל להגיד בנוור 'אף פעם לא התנשקתי איתך'"

הוא צוחק.

"מה? מה אתה נורמלי, זה נוור ממש טוב!"

(אני רצינית, הוא ממש חזק)

"ושלך?"

"באמת, הרגע נפרדתי ממנה" ולא זוכרת מה עוד הוא אמר, כנראה דברים לא חשובים/ מעניינים.

"מה את אומרת? את רוצה לעשות את זה?"

"אני חושבת שכן, אפילו שזה יהיה ממש מוזר"

"מחר בבוקר, כשתתעוררי, מה תחשבי?"

"סביר להניח שכלום, אבל אחרי זה.. לא יודעת, לא נראה לי שזה יהיה כזה משנה.. אתה רוצה לעשות את זה?"

"אני חושב שכן"

"ומה תחשוב מחר? תרגיש רע?"

"לא"

"אז.. עושים את זה?"

אני מתקדמת לעבר המושב שלו. איזה מוזר זה. לנשק אותו.

"רק אל תתחרטי אחרי זה" הוא לוחש לי כשהוא כבר ממש קרוב.

ואז התנשקנו.

ותהיתי לעצמי איך זה יהיה הרבה זמן, כי תמיד אמרו לי שהוא מנשק ממש טוב, והוא באמת כזה. השפתיים שלו רכות כאלה, והלשון והכל הוא עושה בדיוק כמו שצריך וכמה שצריך ולא יותר מידי, ואפילו הלב קפץ לשניה. ואני שמה לו יד על הלחי והוא מקרב אותי אליו, ואנחנו שם איזה 20 דקות, והוא ממלמל איזה משהו על 'רוצה לעבור אחורה', ואני פתאום קולטת שאנחנו באמצע הפאקינג רחוב" ואומרת לו לנסוע למקום שקט יותר.

ומגיעים לאנשהו וחונים, ובדרך שואלת אותו "נו, איך היה?" והוא בלי היסוס ובהחלטיות "היה טוב" (ולא טוב 'בסדר', בנימה של 'היה טוב-טוב') איך לך, ואני מנסה להגיד איזה משהו לא הכי החלטי אבל באמת, היה ממש טוב.

ואז עוברים אחורה, ושם.. וול, אני לא אגיד פרטים רק ש- א. לא רחוק מידי, בגדים נשארו והכל.  ב. הרבה זמן. נגיד, אם ב3 התחלנו את הכל, ב4 וחצי חזרתי הביתה.

באמצע הוא אומר משהו על פעם הבאה.

"אה, אז תהיה פעם הבאה?"

"אל תסתכל עלי עכשיו, אני קצת מסטולה, זה מהעייפות והכל"

"אני לא שופט אותך אף פעם"

"אתה צריך" אני כמעט נרדמת.

בבוקר אני מקבלת ממנו הודעה "פוצה, עשית לי היקי"

"תגיד תודה ותתפשט"

"איך הרגשת בבוקר?"

"אחלה, חוץ מהעובדה שהתפוצץ לי הראש. היו לך נקיפות מצפון?"

"אפילו לא קצת. אצלך?"

"גם"

והיום, אחרי שלא זזתי יומיים מהבית בגלל שאני מרגישה בזבל (חיידקים התמקמו לי על הגרון) וחושבת, הוא אפילו התקשר. כמובן שהשיחה לא קלחה כי אני גרועה בשיחות בטלפון, אבל הוא התקשר, זה גם משהו.

ומה זה אומר, ומה זה עכשיו, וזה חד פעמי, זה לא, יש שם משהו מעבר לסיפוק מיני, לחשוב משהו, להרגיש משהו, מה, עכשיו אני חיה על סופי שבוע, לחשוב בכלל.

לא יודעת.

רק שאני צריכה לקום עוד שעה וחצי ובעצם לקח לי שעתיים וקצת לכתוב את המסת זכרונות הזאת.

היה שווה את זה?

לא אמרתי לכם שהסיפור שלי הוא קצת מוזר?

וזהו, רק רציתי לשתף, אני לא מאמינה שיהיה לכם משהו להגיד, זה המון מידע.

חוץ מ"שרמוטה" "מזדיינת" "הוא סתם זיין בוגדי" ובלה בלה בלה.

אני מקווה שאני אקום מחר לרופא וגם אספיק למפגש ישרא ולא אראה שבוזה מידי.

מעניין אם זה ייכנס לפוסט אחד.