לפני שהפוסט הזה יתחיל, ואתן תסחפו למערבולת חושים של תאווה, שכרון חושים ואהבת אמת-אני חייבת לציין שבעת כתיבת שורות אלו, שורות אלו ממש-רוקדות מאחורי 7 בנות בנות לא יותר מ12וחצי, לצלילי אין סינק וסופרות שוב ושוב עד 8.

אתכם הסליחה.

אני יכולה ספר לכם על מה שקרה לי אתמול (קמתי בבוקר, חזרתי לישון-לא התרחצתי ונרדמתי תוך כדי הליכה ונפלתי על עצמי, וכל זה הרבה לפני 8 בבוקר), ואני יכולה... לא לספר. אחח, אני הורגת את עצמי לפעמים עם הזכויות בחירה שלי.

ואני יכולה להתעלם מהפרק הזה בחיי שנקרא אתמול, ולדלג חיש קל להיום. לא שאחד מהם יותר בר משמעות, אני סתם חסרת כל חשק להתעמקות בדברים שעברו ה12שעות לזכירתם.

אז נתחיל בעובדה שהיום קמתי בבוקר לפני שהשעון המעורר שלי צלצל. אימי האהובה הקימה אותי מהמיטה בתירוץ של "לאח שלך יש יומולדת וכל המשפחה מעירה אותו ביחד" או משהו בסגנון שלה. אמהות היפיות-הכיצד?

אז הערנו את הילד (שהיה מבואס לגמרי, כל כמו בן משפחת גריי ביומולדת שלו) בשירת "היום יום הולדת" סוערת, הצגת הבלונים ("מה? בלונים? איפה? אה-הנה בלונים...") והכרזה על איזושהי עוגה, חזרתי למיטה בטענה המוכרת של "אני לא קמה שניה לפני שהשעון שלי מצלצל".

לא הייתי מופתעת לשמוע את הצלצול שלו בשניה ששמתי את הראש על הכרית.

הלכתי להתרחץ, ואחרי מבט וחצי בגבות שלי חטפתי הלם תרבותי והתחלתי לעשות גבות בשקיקה. משם מקלחת, משם בגדים, משם תיק ולתחנה-מגיעה כרגיל אחרי כולם.

אינקה וסאנד, שניהן בחולצות של הקייצת האחרונה והמבוטלת בשחור וירוק, שמצאנו ערימות שלה אתמול בקן. אני עם גופיית סבא כחולה וטילון מתפלאה על הצירוף מקרים.

סוז באה, מזיינות אחת לשניה את השכל, בוהות בפוסטי שמגיעה גם עם חולצת קייצת (ירוקה) וצוחקים על זה קצת.

לא יודעת אם זה הזמן להגיד, אבל אני ופוסטי קצת בתככים עכשיו. הרוב בגלל הדרכה. אני לא חושבת שהיא מתייחסת לכל העניין ברצינות, היא טוענת שאני הורסת לה את האנרגיות. אני בכיתי אתמול בקן, היא תוקעת בי מבטים של  'תראי, אני יודעת לכווץ גבות'. פעולה ביום שבת.

ואם כבר נכנסנו לנושא-גם אני וגראנד לא כמו פעם. נו, בחופש. מאז שהתחילו הלימודים בדיוק כמו פעם-שבאים אנשים שיותר שווים ממני, היא ישר מתחפפת ועוד שבאתי לדבר איתה בקשר לזה היא פטרה אותי בתירוץ של "אוי, זה לא ככה! פשוט אותך אני רואה כל הזמן ואותם לא..". נעלבתי קשות.

יום שבת הוצאתי עליה כאלו צעקות שהיא משתלטת על הכל וגורמת לי להרגיש כאילו אני חניכה בנוער היטלר. גם בסוף פלטתי איזה משהו שנמאס לי שהיא מנצלת אותי. התחמקתי ממנה יומיים, לחשוב על זה והכל-וסידרנו בערךך את העניין ביום שני בערב.

יום שלישי (אתמול) היה לה יומולדת, והיא שוב בקושי שמה עלי זין. לי כבר לא אכפת.

דיברתי עם זיגי ביום שישי. עד כאן ג'רי ספרינגר בהופעת אורח של עננה.

בצפר. "היי, ביי, בוקר טוב, תמותי כבשה" ושאר דברים רגילים. שלום לפה, מבט לשם, מציצה למקומות שאני לא צריכה לראות ולא צריכה לחשוב עליהם, מחייכת לאנשים שלא ראיתי כבר-וואו, יום שלם?!

גם סנוו (שאני חייבת לציין שאני כלכך אוהבת אותה, לפני שאני אשכח) ושיפסה הגיעו עם חולצות קייצת (שחור וירוק) והכל נהיה משעשע למדי, בתיאום מוחות הביזארי הזה בקבוצה שלנו.

ושוב, אני בלי.

והנה, שיעור ספרות מטורף עם מורה שאני בטוחה שאושפזה פעם או שתיים בכפייה בגהה, ואני מגחכת שאני רואה את גראנד נכנסת באיחור לשיעור בכיתה הסמוכה, עם חולצה ירוקה שאני לא צריכה לחשוב הרבה כדי לדעת מה כתוב עליה.

הם ירדו לספירה עד 4. נחמד. אני הולכת להתאבד.

פלאוור באה אליי בהפסקה ושאלה אותי אם אני רוצה לשבת לידה היום, וגם גזר אמר שאני מצחיקה או משהו.

יופי, ממש יופי. תצפו ממני למשהו שאני לא, ותראו איך שאני הורסת את הכל.

כמובן שבאותו שיעור לשון נרדמתי. ולעזאזל, מחר מבחן. (אז בואו נכתוב פוסט, כי ללמוד זה פאסה).

הפסקה. חיפי בוכה. ילדה, אם את קוראת את זה-אני עדיין צריכה לדבר איתך. אני לא אתן לך ללכת רחוק עם זה.

פסיכולוגיה. מורה נחמדת, כיתה משעממת. פרחות וערסים לרוב. אני מסניפה לורדים מהשולחן המקושקש ומלא בהגיגים שלי, רובם מהעט דתי שלי.

חוזרת הביתה, עם סוז, באוטובוס מלא זייניקים ואחותי. ועכשיו? אותו דבר כמו קודם רק עם הרבה כרס, הרבה עייפות, ולפחות 7 בנות שטוחנות לי את השכל עם הג'סטין הזה.

וזה ייתקע לי לעוד הרבה זמן, כי סנוו עדיין לא הביאה לי את הדיסק של Dark side of the moon, אז אין לי במילא למה לצפות.

לא שזה משנה, סיק פאקרס שכמותכם, כי אני צריכה עכשיו ללמוד למבחן בלשון ולשנן טוב טוב את כל העסק של 'פיעל פועל והתפעל-דגש בע' חוק ברזל!' ואינסטד-אני פה, כותבת על החיים שלי שבשביל שעוד עשר שנים, שאני אהיה סנילית בגלל הסלולרי-אני אזכור עד כמה חסרי תכלית היו החיים שלי!

לא משהו אישי. אני לא יודעת מה נסגר עם עצמי בימים האחרונים.

הלכתי. ללמוד, לאכול או משהו.

עננה,

זאתי שכותבת Radioleg על הרגל, ואפילו קיבלה עשר שניות תהילה באקווריום.

אושר, לא?