בעקבות שתי דברים לא גורליים ואפילו רנדומליים שקרו השבוע (ולא בסדר כרונולוגי), השתנתה לי תפיסה מאוד בסיסית לגבי עצמי.

השני היה שישבתי עם מאיה באוטובוס והיא פתאום פלטה איזה דבר שאיך בא לה לכתוב.

עכשיו, אני לא תופסת מכתיבה ממש. אולי כי אני כותבת בעצמי. האמנתי שכל אדם יכול לכתוב, ובאמת כולם כותבים בסופו של דבר, בהמשכו של דבר. כי זה קל וזמין ונוח וזה לא בעיה. זה פאזל, זה שיבוץ מילים. כל אדם יכול לעשות את זה, וכל אחד באמת עושה את זה, ואין פה שום כשרון לפי דעתי. יש זרימה, וגם עליה אפשר לעבוד.

אולי בגלל זה הרגשתי כלכך מיותרת שנים. שתמיד אומרים לי שאני יודעת לכתוב, וכמה אני מוכשרת בכתיבה, וכלכך רציתי להאמין בזה אבל המציאות הבהירה לי כל יום מחדש שלא. אני כותבת? כי רע לי? אז מה. לאף אחד לא אכפת. העולם שונה העולם שונא אני אבכה ואכתוב ואנשים יגידו "את כותבת מצויין" אבל החיים שלי יימשכו ואני אקום בבוקר שונה ושנואה ולא מובנית ולנצח, לנצח, לנצח. חוץ מזה, שלפי דעתי אני לא כותבת כזה טוב, ואולי כן, אבל אני לא מצליחה לעבור את גבול הבינוניות, את מסך הניילון, אולי כי ההערכה שלי למשהו באה רק מדיעה של אחרים, אני לעולם כמעט לא אפעיל שיקול דעת לגבי עצמי ואחליט משהו לבד. לא מסוגלת. פשוט לא. ככה שנורא קשה לי להסתכל על משהו שעשיתי ולהגיד שהוא יפה או לא, כי אם אני חושבת שיצא בסדר אבל אף אחד לא מעיף מבט, אז לא, ואם אני חושבת שדווקא כל העבודה הזאת והשמירה על הפה וכן רזיתי, אבל אף אחד לא אמר את זה אז לא, וכנראה שאני גם לא יפה כי מי שיפה היו מודיעים לו דבר כזה.

ומי אני לעומת שאר העולם? כן, אני כותבת, אבל מה, אף אחד לא שם לב. אבל מה, שום דבר לא מתפרסם, לא נחטף מהידיים, כל יצירה בבמה הולכת לאיבוד, והבלוג הזה, כמה זמן הוא היה קיים בצורתו הרציפה? יותר משנתיים, אבל רשימת קוראים כן קטנה ואינטימית. אומנם אוהבת, וההערכה שלי כלפיכם היא עד גילגמש ויש ימים שגם בחזרה, אבל מה? אני כותבת, נהדר, כולם כותבים, עשרות ספרים בכל צבעי הקשת מתפרסמים בשוק, ואני לא מסוגלת לכתוב יותר מדף בוורד. איפה אני בכל העסק? בשום מקום. אז אני כותבת. זה לא אומר שאני שונה משאר העולם.

לא, היא פוסקת, לא על זה דיברתי.

הצורך לכתוב, הספונטניות.

ואני משתוממת. מה זאת אומרת? את לא מרגישה את זה? כשהכל מתערבל לך והחיים נדחסים לך לגרון בכפיות מציאות גדולות מידי שאי אפשר לבלוע, את לא צריכה לרשום את זה, לבחון את זה, כדי לסדר את עצמך, את החיים לרגע. להיות אובייקיטיבית?

"לא"

"גם אני לא" מצטרפת עוד אחת לשיחה.

ומעולם לא חשבתי על זה לפני זה, שלא כולם צריכים את זה. זה המחנק בגרון, זה המועקה, זה כל מיני רעידות וערעורים ורגשות ובסוף תמיד, אותן מילים סתומות, וטור, פסקה, שורה..

"הבערות לכתוב. שאתה חייב, חייב להעלות את זה על כתב, אתה חייב לפרסם". והקופסא של המילים והבלוג הזה וכל הדפים במחברות שמתבזבזים על מחשבות ארעיות והשמירה המדוקדקת של הכל והכל בעצם. חייב לפרסם, לא מגירה, לא עצמי- אנשים, עיניים, ידי-כל ממששות אותיות רגשות מחשבות אותי. נוגעות בי. חייב.

וזה לקח אותי לדבר הראשון, יומיים לפני זה. שיעור ספרות, המורה קצת משתגעת ושיר מוכר נפתח וילדה מביאה לכיתה טייפ והבסים של סחרוף, והניגון חוזר. המנגינות בך, האומנות, הצמות והתלתלים שהלב שלך קולע. הניגון שאי לברוח ממנו, שגם אם תעזוב אותו זה לחינם, הוא יחזור. זה שיצירה שתמיד בוערת בך, שלא תתן לך להיות מיוצב, להתבסס, שתמיד תהיה על הדרכים, הולך, חוקר, לא לעצור, ללכת, ואין לה סוף. זה העיניים שלך שבוהות בעולם כמו תינוק והצבעים מכים בך, יפים, חיים, העולם שתמיד תחקור אותו, הרוח, הסערה, הברקים, החיות, החוויות שתעבור, והניגון, הניגון שלא ייתן לך לשבת, שימשוך אותך לנדוד מעיר לעיר, ממקום למקום, מתקופה לתקופה, שלעד תעבור, אורח, שהבית שלך רחוק ואתה חסר כל, שלעולם לא תפסיק לעצור. תמשיך ללכת, והניגון שבוער בך.

הניגון שבוער בי?

אני חושבת שכן. אני חושבת שכן לשאלת זהות מאוד גדולה.

עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא

והדרך עודנה נפקחת לאורך

וענן בשמיו ואילן בגשמיו

מצפים עוד לך, עובר אורח

והרוח תקום, ובטיסת נדנדות

יעברו הברקים מעליך

וכבשה ואיילת תהיינה עדות

שלטפת אותן והוספת ללכת

שידיך ריקות, ועירך רחוקה

ולא פעם סגדת אפיים

לחורשה ירוקה, ואישה בצחוקה

וצמרת גשומה עפעפיים.