לפעמים פתאום באמצע החיים שלי כלכך מדגדג לי בגב פתאום להיות בקולנוע. בעצם, הרבה פעמים, רוב הזמן אפילו, מאז ה13 למרץ 2003 כשהיועצת או מרכזת שכבה אז הודיעה לי שלא התקבלתי למגמה.

הייתי בשוק של החיים שלי. ממש קשה להתקבל למגמה בבצפר שלנו, 20 ילד, ואותה שנה מעל 70 איש ניסו להתקבל. אבל המורות אמרו לי לא לדאוג, שזו אני, שאני מתקבלת בטוח, בליינד, שאני חומר קלאסי לקולנוע. התלמידים במגמה, וחוץ מזה- הלך לי טוב. הייתי חצי שעה בראיון אישי במקום 10-15 דקות, האפיזודה שכתבתי זרמה, למרות שאמא שלי חשבה שהיא מטופשת (ולמען האמת צדקה), וחוץ מזה, זה היה כלכך ברור לי. כשהיא הודיעה לי שלא התקבלתי הייתי בשוק, מרוב שבניתי על זה.

וגם כולם היו בטוחים שכן, ואפילו אל שאלו אותי. מיכל אפילו באה אליי ואמרה לי "וואו, איזה כיף, בערך כולם התקבלו לשם, תהיה לכם מגמה כזו טובה"

"לא התקבלתי"

זה היה כמה חודשים שכלכך כאב לי בקשר לזה, הגרון, בחזה, שהייתי שונאת את עצמי כלכך על העצלות. אם רק הייתי משקיעה יותר חוזר לי כל הזמן בראש. מה היה לי דחוף מוזיקה? הרי ידעתי שאני לא אתקבל. אם רק הייתי מביאה חומר מבמה, מכתבים, אם רק הייתי מספרת על משהו, אם רק היה לי להט בעיניים..

וזה חוזר לתקופות. כל הצילום, בא משם, מהתמונות שהייתי צריכה להביא לראיון. 3 תמונות סטילס עם קשר סיפורי ביניהם, ובמקום זה יצא לי פילם שלם בלי כלום. פתאום גיליתי איך זה להיות מהצד השני של הצמצם, ללחוץ על הפלאש, לעצור את הזמן על קלף. אולי אם הייתי מראה לו את הכל הייתי מתקבלת, ולא רק את שלושת תמונות האירוניה שליקטתי. אולי אם הייתי מספרת לו על זה, על ההתרגשות בזמן הצילומים, או על כמה אני רוצה לא הרגשתי נלהבת, נראה לי. אם רק הייתי שאננה פחות.

ובזמן האחרון, שוב. אני חווה את החיים שלי ומרגע לרגע אני יותר רואה את התסריט מתגבש. מאיפה אני אצלם את זה, ומאיזה זווית, והשיחה הזאת והסיטואציה הזו.

האמת, שאני חושבת שהחיים שלי דורשים שיעשו עליהם סרט. זה הדברים הכי קטנים, זה ההומור המטורף שיש לי בחיים, העצמי, ההתנצחויות ביני לבין אלוהים, וזה גם הטראגיות הקלה שאיכשהו יש בי, הדרמטיות. זה קורה המון. אני מרגשת ופתאום באמצע הדרמה משהו בלתי צפוי קורה. למשל לפני כמה ימים כשהייתי הכי עצבנית בעולם בגלל הפרויקט, והברזתי מסוציו וישבתי באיזה גומחה בבצפר, במקום שלא יראו כלכך, עם פרצוף כועס קצת, ידיים משולבות, הרבה זעם לעולם. 15 מטר ממני ישבו חבורה של ילדים שלעולם לא יקבלו אותי, והרגשתי כלכך בודדה. לידי התעופפה שקית זבל, בעצם, כל האיזור היה מלא בזבל. היא התעופפה באוויר קצת, עשתה סיבובים עם הרוח, ופתאום חבטה בי בפַּנים.

אתם מבינים?

או ריבים מטורפים עם ההורים שאיכשהו יוצא שאני נותנת נאום כזה ארוך וכזה עצבני, ואז מסתובבת ונתקעת במשהו, או שהתעסקתי אצל מאיה בדבר קוצני כזה, ופתאום זה היה קופצני בתוך הפרצוף שלי, או אינספור המכנסיים שנקרעו לי בדיוק בתחת ובדיוק בטיולים, או המסיבה שארגנתי בלי להיות מודעת אליה, או שהורדתי לעצמי חצי גבה לפני כיתה ח', או כל מיני בלבולים וטעויות של קומדיות מצבים, שקורים לי וקורים לי הרבה. בערך 3-4 פעמים ביום.

וכל ההומור הזה יחד איתי, ואני בגדול ילדה די מרגשת, כי אני נורא רגישה וכועסת וצוחקת ואוהבת ונפגעת וכותבת ויוצרת והפכפכה נורא.

והרצון הזה ליצור, והכתיבה והצילום, והתיעוד, והכל צועק לי.

כל מיני סרטי גמר שעולים לי בראש, מההתמודדות עם אמא גוססת שאף אחד לא יודע, משפחה שמתמודדת עם שכול, החרדה חברתית... הכל.

אבל זה לא יקרה אף פעם.

"קח מצלמה, היא אמרה לי, וצלם את חייך

אם פעם תאבד אותם

ישאר לך לפחות

העתק"

[רוני סומק- דיוקן עצמי מן הקומנדו]