אלוהים יודע למה אני מפרסמת את הפוסט הזה. בטח כי אני רוצה. אני חושבת שיש פה הרבה דברים שלא צריכים ואמורים להאמר, אבל ניחא. יעלם בקרוב.

זו אני ואלו החיים שלי והמחשבות שלי וההרגשות שלי ושתיים ועוד שתיים הן ארבע ומי אתם בכלל?

27.1.- בגרות במתמטיקה, 003. מרוב גאווה עצמית בכלל לא למדתי, ושניה לפני הבגרות נורא הלחיצו אותי מזה. ובגלל שתלשתי דפים מהמחברת בחינה גם פסלו אותה, ונורא נלחצתי ולא הצליח לי כלום, והגשתי על הדקה האחרונה ויצאתי כלכך היסטרית.

קיבלתי 96, אבל זה מתקזז עם ה100 שהגישו אותי עליו.

בערב נוסעים לנתניה.

28.1.- ערב קבוצה? אבל לפני זה ארוחה משפחתית כלכך גרועה שבסיומה נועלים אותי בחדר ו"אסור לך לצאת לשום מקום לעולם" ו"אין לך זכות קיום בבית הזה". ואני כלכך שבורה, וכלכך מתה, ואורזת תיק עם 4 ספרים וטישו ואת כל הכסף, גרביים, יומן. לובשת גופיה כתומה, ומפזרת את השיער כדי שלא אקפא, ויוצאת אל אוויר העולם. ינואר, לילה, זרועות חשופות. ונפגשתי עם רותם כדי שנלך ביחד, והודעתי שאני אנסה לא לאחר אבל אני לא אגיע בורוד כמתוכנן, ואני בוכה ואני רצה ואני משתגעת ואני מגיעה על הדקה והם לא שם, רק הרבה ערסים, ואני רואה את מאיה ו"למה את לא בורוד" ופתאום הערסים שמים לב אליי ומתחילים לרוץ ואני שמה לב אליהם וזה לא ערסים, אני מכירה אותם, ואז האסימון- הן עשו לי מסיבת הפתעה. והן הזמינו 60 חברה, והן לא שכחו את היומולדת שלי כמו שהבנתי, בחודש אחרי כדי שאני לא אחשוד. אבל למה היום, לעזאזל, ואני פשוט מתיישבתע ל המדרכה ובורחת ומתחילה לבכות.

כי מה עכשיו אנשים, כי הדחקתי את היומולדת שלי כאילו לעולם לא הייתי בת 16, כי אני לא מכירה ואוהבת בכלל את האנשים שבאו, ואם אלו האנשים שיבואו להלוויה שלי, אני לא מתה בזמן הקרוב. כי אני מטומטמת, כי הוא לא שם, כי אני כפויית טובה.

ברור שהן נעלבו. נורא, כי הן השקיעו והכל ואני בוכה. אני בטוחה שהן לא יעשו דבר כזה יותר לעולם. אני בנאדם מזעזע.

1.2.- תעודות. התעודה הכי משעממת בעולם. 100 במתמטיקה, 91 בהיסטוריה, ושאר המקצועות בין 80 ל90. הרגשתי כלכך ממוצעת, כלכך משעממת, שלא היה לי חשק.

3.2.- אני מתחילה להשלים את החומר בטריגונומטריה, כדי שאני אעלה מתישהו המחצית מ4 לחמש יחידות. דיברנו עם המורה בסביבות חנוכה, והיא אמרה שאין מצב שיעלו אותי חודש וחצי לפני הבגרות, אני לא אספיק בחיים. שבוע אחרכך היה שיעור במתמטיקה שנורא עצבן אותי, כי למרות ש005 ועדיין לי מה לעשות, ועליתי על איזה משהו והמורה אמרה לי "שש, נלמד את זה עוד כמה שיעורים". והקש ששבר את גב הגמל- קל לי כאן, משעמם לי כאן, אני נרדמת בשיעורים. ומשיחה עם מישהי מהכיתה של 5, אולי תכנסי לשיעור של חמישי? נלמד אינדוקציה, ואנחנו רק בהתחלה. ועוד כמה מרכזות מגמה שמודיעות לי חד משמעית- לא שיעור אחד, כולם. או כן או כלום. ואיכשהו יוצא שביום חמישי, ה10.2, אני מוצאת את עצמי יושבת בשורה ראשונה של כיתה מצומצמת של חמש יחידות (סיור כימיה), שדרור צועק "תראו, נחותה מארבע!", ואני מרביצה לו והk+1 פתאום כלכך מובן לי, ולמה מכניסים את זה פה ולמה מוסיפים שם. וזה לא כזה מבעית, או קשה, וגם המורה לא זונה. אומנם לא סיימתי ראשונה כרגיל, אבל גם לא פיגרתי כלכך. די בסדר כאן. מחר תגבור, אה, תשלימי זהויות ראשונות בטריגו, בסדר?

והשלמתי זהויות ראשונות, אבל יום אחרכך שבטעות קצת איחרתי ופתאום כל הכיתה במלואה בוהה בי ואני הולכת לשבת מאחורה לבד כי הכל תפוס, וזה לא זהויות ראשונות, זה 8-9 משפטים באנגלית שאין לי שום קשר אליהם. ואני מעתיקה תרגילים ופתרונות לתרגילים ולא מבינה כלום ורוצה לבכות, וקוראת למורה "איך הגענו מזה לזה?" "היא מביטה בי וכבר לא כלכך נחמדה כמו קודם. "טאנגס יהיה לנצח סינוס חלקי קוסינוס" והולכת. ואיזה שיעור מזעזע, ולקראת הסוף חברה ממליצה לי ללכת אליה, כי היא בדרך כלל משלימה ועוזרת, ואני ניגשת ו"יש סיכוי בעולם שתעזרי לי קצת בקטע של המשוואות? אני קצת הולכת לאיבוד".

"תראי" היא אומרת. "אני לא מתלהבת מהעובדה שאת פה. לא סתם בדר"כ יורדים מחמש לארבע ולא להפך. הילדים פה, אני משקיעה בהם שנה וחצי ואני אעזור להם, אני בספק עד כמה תצליחי פה. אם את רוצה, תעשי את זה, למרותש לא הייתי ממליצה"

ואני חוזרת הביתה, ואלוהים, למה התחלתי עם הגהנום הזה מלכתחילה? לא, אני לא יורדת עכשיו. אם עליתי אז עד הסוף, לא להשפלה. אבל מבחן עוד שבוע וחצי, איך לעזאזל אני אבין את החומר?

במשך שבוע וחצי לא עזבתי את הבית בלי מחברת מתמטיקה, בלי הנוסחאות האלו, בלי משוואות טריגונומטריות. יושבת חצי שעה ויותר על כל תרגיל, ורוצה למות ולא מבינה ונעזרת במאה ואחת אנשים- במורה פרטית, בי"בניקים מהקן, בפיסטוק (שבעזרו הצלחתי לפתור את התרגיל הראשון אי פעם), בכולם. שבוע וחצי, 4-5 שעות ביום, רק מתמטיקה. ביטלתי טיולים, ימים שהעברתי בקן עם יד אחת מכינה שלטים וביד השניה מחשבת כמה K. לילות שלא הצלחתי להרדם כי תרגיל אחד רדף אותי. אני רצינית, טחנתי, חייתי ונשמתי מתמטיקה. עצמתי את העיניים וראיתי סינוס בריבוע. כמובן, עבדתי קצת על דברים אחרים- אבל על אינטגרלים כבר עשיתי בגרות (לא שעשיתי את זה בבגרות, אבל מילא), ואינדוקציה היה יחסית סביר אז ועצרת היה אחד המגניבים. יום או יומיים לפני המבחן ישבתי עם דרור ועשינו תרגילים, ואיכשהו יצא שאני הסברתי לו איך זה הופך לזה ולמה זה נכון.

22.2.- מבחן במתמטיקה. חמש יחידות. הו בוי.

הגעתי באיחור, כרגיל אליי, וישבתי בשולחן הראשון, של המורה. המבחן דווקא היה בסדר. אינטגרל פשוט נורא, אפילו הטריגו הלך בסדר. והאינדוקציה, הייתי צריכה לפשט הכל, אבל מילא. אני חושבת שהלך לי טוב.

קיבלתי 100. הרגליים רעדו לי, והכיתה היתה כלכך בשוק. הרבה לא קיבלו ציונים בשיא, אבל היא?! היא מ4!

טוב, בכל זאת, הגיע לי. הטריגונומטריה כבר זרמה לי בדם, והאמת, שפתאום התחלתי לשלוט בזה ממש טוב. גם במבחן שאחריו קיבלתי 100, למרות שלא התכוננתי המון, אבל הלך לי טוב. חבל שהורידו את זה במיקוד.

המבחן האחרון, שהתקיים ביום ראשון האחרון, כבר הלך פחות משהו. הייתי בסמינרבסופשבוע לפני, בקושי התכוננתי, ולא היה לי כוח להשלים כמה דברים. הגשתי שתי תשובות לתרגילים ונתונים שהצלחתי להוציא מאינטגרל. אני מקווה שאקבל בסביבות ה70, למרות שאני בספק.

אבל זה בסדר, כי

א. הוכחתי את עצמי כבר, ואני חושבת שהכיתה, שהם די סנובים, מתחילה לקבל את זה שאני שם. כמו שדרור אמר "יש הרבה אנשים בכיתה שהרבה יותר טיפשים ממני". אומנם, אני לא בשיא, אבל אני מרגישה שאני באמת מתאימה לשם, וזה נחמד. וזה גם טוב שעליתי עכשיו ולא שנה שעברה, כי אז סביר להניח הייתי מתייאשת ויורדת, כי אני לא מהחרשניות. ותכלס, עכשיו זה חשוב לי נורא.

ב. זה מבחן שתקעו, אז גם לא התכוננתי, וגם הוא לשיפור ציון, ויש עוד אחד מיד אחרי פסח.

ג. מותר לי. אני ב5 יחידות, ויש לי ממוצע די נחמד עד עכשיו :)

זה מתמטיקה עד עכשיו. חוץ מזה, עדיין אני צריכה להשלים את כל החומר שארבע יחידות למדו כי אני צריכה להשלים את 005, אבל כלכך אין לי כוח. אולי אני אעשה 003, 006 ו002 בשביל הכיף.

(בפסקה הבאה אני הולכת להגיד הרבה על בלוגרים שנושמים וקיימים ויכולים לקטול אותי אחושילינג. לזכור, זה המחשבות שלך, ומי שצריך להתבייש בגללן זה הם בלבד)

ב24.2. היה מסיבה אצל אדווה בבית, ובאו כל מיני פריקים שנורא עצבנו אותי. היה שם אחד שדמה מאוד לביווס או בטאהד, רוב הזמן קיפץ והיה מטומטם, אחד בן 24 שנראה בן 30, שאני חושבת שניסה להתחיל איתי ושידר לכולם רמזים שהיה לי קטע איתו. אני מצידי דיברתי על טראומות ילדות ותהיתי למה יש אנשים שעוברים את ה21 ועדיין הולכים לרוקי. היה שם אחד שישב בחוץ עם נרגילה, נראה בדיוק כמו דניאל רק עם שיער חלק, והיגג לכל עבר במבטא בריטי. "זה אמיתי?" שאלתי, מתישהו שבאמת נגמר לי הזין. "המבטא? האמת שלא. הייתי בשליחות באמריקה כמה שנים, אבל בריטי זה סואו הרבה יותר מגניב". אה.

היתה שם אחת עם חצאית כלכך קצרה והיתה עסוקה בלנבור בפה של בלונדיני אחד. השמועות אמרו שהיא בת 14, ובשלב מסוים בערב, פתאום באמצע אכילה מהנה של בננה, לקחו אותי ותקעו אותה לתוך הפה שלי. קצת פספסתי בדרך, אבל מילא. היה מזעזע, כולם שם, כי הם כלכך דיברו על כמה שהם נעלים מעל לערסים ופרחות ושאר צבא עם, אבל בסופו של דבר, הם הזכירו סקס בכזו רגילות, אבל במשחקים של נוור ושירותים של רוקי, הם כלכך הרבה יותר מערסים אבל נשפו עשן מנרגילה ליונתן שכביכול "חנון", הם השתרמטו סתם, הם בעיקר התלהבו מעצמם. כלכך שונים ומיוחד, אבל בסופו של דבר אין שום דבר חדש. והכי עצוב? שכולם בלוגרים, ואני מאמינה שמוכרים. הקטינה ביניהם אפילו כתבה משהו בסגנון "הייתי במסיבה והיה כה מגניב" והזכירה כל מיני אנשים שם ו"כל השאר לא שווים שיזכירו אותם". אני הייתי כנראה באלה, וזכור לי שהיא כבר הגיבה לי פעם ואמרה כמה שאני מדהימה. כמובן שנעלבתי והרגשתי כה חסרת חשיבות, אבל מילא. עברנו. סיפרו לי שהיא אחת המפגרות בערך.

[איזה מזל שהפוסט הזה בטיוטה]

יום אחרי זה הלכתי למועדון ביישוב קרוב, פעם ראשונה בחיי. היה מלחיץ משהו בהתחלה, ולא מצאתי אלכוהול ולא הצלחתי להגיע לריפיון איברים כזה שאני באמת אצליח לרקוד. מכל החוסר אונים הזה, פתאום מצאתי את עצמי מתנשקת עם איזה אחד, גם כן די זיין, בעיקר מתבססת על הסיבה של "לרקוד אני לא יודעת, זה כן". ככה בכמה סשנים במהלך הערב. לפחות אנשים יודעים שאני כבר לא עם איתי, למרות שיצאתי קצת שרמוטה, בקטנה.

ראיתי אותו פעמיים מאז, פעם אחת בבצפר שהוא קרא לי ולא זיהיתי אותו, ואתמול, שהוא מצא לעצמו פרגית אחרת.

גם מסיבה אחרי זה מצאתי את עצמי עם מישהו. פתאום ראיתי את דניאל אאוט אוף דה בלוז. והמסיבה היתה כלכך גרועה, ולא היה אלכוהול והשתעממתי ממש, נתתי לעצמי מטרה להיות איתו עד סוף הערב. כמה עצוב, מתבססת על הסיבה "לא סתם שילמתי 55 שקל לא כולל הסעות". לקראת הסוף הוא שלף אותי לחיבוק "כמה התגעגעתי אליך". הלכנו לצד והתחבקנו כמה דקות. זה הזכיר לי את כיתה ט', שהיינו מתחבקים שעות, שרציתי לנשק אותו ומשהו ומגע שכזה בגב, וכלכך פחדתי. הפעם נישקתי אותו, והלכנו להתמקם על ספה שם. לא הרבה זמן, באיזה שלב הרגשתי שאני נרדמת (דברים כאלו ממש מרדימים אותי), אז אמרתי "טוב, עזוב, אין לי יותר כוח".

אני מאמינה שאני אראה אותו מחר. לפחות אני לא איתו בגרעין.

ב5.2.- היה חג תנועה ודי נכנסתי לזה והרגשתי גם יותר מחוברת לקן ולאנשים בו. יצא מדהים, למרות שלא הופעתי וגם בריקוד שכן נורא צחקו עלי. "איזה חמודה" אמר מישהו "כשהיה צריך לקפוץ? היא רק עשתה כאילו ברגליים".

בכיתי באמצע.

13.2.- התחלנו להעביר שיעורים לכיתות ח' במסגרת פרויקט מובילים. 11 כיתות, 2 שיעורים לכיתה, ושיעור אחרון סופי, שמסכםא ת הכל. מתוך 22 העברתי 10 בערך, הכי הרבה מהצוות שלי. היו טובים, היו רעים, לקח לנו בערך חודש וחצי עד שגמרנו. את השיעור האחרון, שהיה אמור להתקיים ביום רביעי לפני פסח, החוסר אחריות של המזכירות פוצצה והכל הלך לעזאזל, כמעט כל הפרויקט. אגב, גם עשיתי טלפונים למוות בערך אבל לטיול פסח אני יוצאת עם חניכה אחת בינתיים, והתקשרו אליי גם מהמפקד. חצי שעה התווכחתי על שלי ודיברתי איתה על עקרונות והדינמיות של תנועת נוער עד שהיא הסכימה להגדיר אותי בתור מדריכת מובילים. נו, מילא.

קבוצה-

18-19 למרץ, סמינר קבוצה מגניב נורא, שאני חושבת שכולם נורא נהנו.

אני ומאיה נבחרנו להיות הנציגים במועצת שביעיות. בפגישה הראשונה נגה החליפה אותי (מתמטיקה), ולשניה כבר הגעתי והיה נורא מעניין למרות שלא הכי הצלחתי להתחבר לכולם. אחרי זה היו שתי פגישות דו-מחוזיות בתל אביב שבלאחת הגענו באיחור של שעה וחצי כי הלכנו לאיבוד, אבל אני הרגשתי שהשתלבתי יפה מאוד, ולשניה (שהיתה בתום יום בתלאביב עם מאיה, שהיה סבבה), היו הרבה אלמנטים רגשיים. נוסטלגיה- פגשנו את המדריך פולין שאפילו התעניין מה קורה בקבוצה ועם כרמי. וגם, מתישהו במהלך הפעולה, בשיחה עם מישהי (שהולכת להיות איתי בגרעין!!), פתאום ראיתי פרצוף מוכר מציץ בדלת ונעלם. זה לא עזב אותי.

"אה, אה.. אני חושבת ש.. ראיתי את הקומונר שלי לשעבר.. רגע".

יצאתי, ונתתי את הצרחה של החיים שלי. גדי, עדיין נמוך, עדיין מחייך את החיוך הנצחי הזה, עדיין כזה עצמו. "הו מיי גאד" שכל החדר מבפנים שמע, ונתתי לו כזה חיבוק וצרחות פקאצה. אלוהים, כמה שזה החזיר אותי עם חיוך.

חזרתי, והתיישבתי בין שני רמתיימניקים, מסתבר. אחד היה ממש טיפש, והשני.. ג'ינג'י. לקחתי ממנו עט והתחלתי לקשט את בובר, והוא מצידו מתחיל לעזורלי בציור ולמלא לי נקודות ריקות ואת החלל באותיות. לא יודעת מאיפה, אבל היו לי המון פרפרים בבטן, משהו שם נורא ריגש אותי. הוא חייך אליי, אני אליו, ובנקודה מסוימת קצת הסתכלתי עליו. הוא שוב חייך, ואמר "מה?".

זה החיים שלי.

יצאנו לחוצות משהו.

התהליך הסתיים בסמינר הרכבה, שבוע לפני עכשיו. אל-אלוהים מרכיבים גרעינים. שני פעולות וסרט, ולילה שנגמר ב2 ובוקר שהתחיל בשבע. "מאיה לא מרגישה טוב" אמרו לי, והיא מסתבר הקיאה פעמיים וכנראה התיייבשה וכנראה הולכת הביתה.

אני נשארת לבד. הנציגה של הקבוצה שלי לבד, יחידה, להרכיב את הגרעין לבד?

היה מפחיד ממש, במיוחד בקטע שסיפרתי על הקבוצה והרגשתי איך עשינו אותנו כלכך ממורמרות. מסתבר שאנחנו קבוצת בסיס. היה מלחיץ ממש ופתאום יצא שבנינו גרעין.

דווקא בסדר גמור, אפילו בצית שם. חה.

23.3.- פורים, תחפושת שגיבשתי באחת בלילה לפני, עם חצאית ועדשות, התחפשתי לתמי, אבל בלי עמי. לא יצא בשיא, וקצת קר, אבל בסדר.

פורימון בקן.

נשף הפוך- לקחתי מדים של אבא והתחפשתי לחייל. הרגשתי כלכך יבשה ומפגרת ולא כיפית. רוב הערב הייתי יבשה וברחתי ולא הצלחתי להגיד כלום ואני בטוחה שכולם צחקו עלי. לא יכולתי לקחת סוויטשירט, לפזר את השיער אול-אובר ולהנהן?

נופש של ההורים דווקא בסדר.

טיול פסח עם חניכה ארבעה ימים איום.

ליל סדר- הזוי ונחמד. רוב הזמן התרוצצתי ועזרתי להוריד צלחות ולהחליף מנות, העיקר שאמא שלי לא תעמוד על הברך. לבשתי מכנסיים כתומות וחולצה לבנה מכופתרת והייתי יפה. גם אמרו לי את זה, רביד ודוד שלי והילה. ואיש אחד ברחוב ששאלתי אותו אם אני נראית מכובדת או  רצינית או מה שזה לא היה (והוא ענה שבהחלט). חזרנו והילה רצתה שאני אקפוץ איתה ועם חברה לנתניה ורציתי והתחרטתי ואז הרגשתי רע כלכך. חצי שעה ישבנו בכיכר המרכזית כשאני מהגגת לה עלי כבנאדם ולמה אני רוצה לנסוע בשביל להיות בנאדם טוב וחברה טובה, אבל אני פשוט לא רוצה לנסוע (אל תנסו).

עד ששמענו שהכל פקוק כמו החיים ויש מחבלים, אז נכנסנו להיסטריה ורצנו לבית של טלי (טוב, אני רצתי והילה קיבלה התקף אסתמה ונשארה מאחור. כמה לא חברי מצידי?), ואז יוסי גם בא, ואני לא זוכרת כלום רק שהיה הזוי וצחקתי המון.

בדרך חזרה צרחתי להילה דברים שאני אוהבת אותה ושאם יבואו מחבלים אני אזכור את זה לנצח ושהנשמה שלה תהיה צרורה בגהנום, הסתובבתי לצד השני וקלטתי ששני אנשים בוהים בי. אופס?

אין חופש בכלל, יש לי את היום, שישי ושבת. כל השאר הייתי בסמינרים וטיולים. זה מבאס טילים, וגם אין לי זמן ללכת למכון או לקנות דברים או לשנות דברים בעצמי או ללכת לים, רק תנועה.

מחר הגשמה וגרעין ואני מפחדת. אני מכירה את עצמי יותר מידי טוב בשביל לדעת שלא יעבוד.