איפה אני עכשיו?

You will never guess…

אני יושבת על החלון, בין החדר של אח שלי, למרפסת של אחותי, בפנאן, בשאנטי.

מצד אחד שמיים מדהימים עם עננים של באמת באמת חוסר ודאות, שטח מת והרבה מחשבות. בצד השני חדר. חשוך, עם הרבה בלאגן ובלונים וברביות ערופות ראש על המיטה, וריח של כלום. אבל אני לא מסתכלת לצד הזה.

שקט. שקט יחסי.

קולות של רוח, דברים שעושים קולות ברוח, מכוניות רחוקות ודלת שמידי פעם חורקת. שקט פה, אמרתי. מתחיל להיות טיפה קר.

אני מסתכלת ימינה. מפעל של... משהו. קרוב. "קרוב יותר מתמיד".

אבא בא. אני שומעת את האוטו שלו ממרחקים (מרחקים עאלק, הוא בכניסה הקדמית ואני מאחורה). אמא לחוצה כמו חוטיני על תחת של דוגמנית, בר רפאלי לדוגמה, ביום חמים. היא מארגנת לאח שלי (בן ה9 ובעל הICQ. הם מתבגרים כלכך מהר..) מסיבת הפתעה, משמע-קריזיונרית ומכניסה את כולם למצברוח. לא פלא שאני יושבת פה על אדן החלון, מביטה לשמיים כלכך יפים וכותבת שטויות? מי אמר בריחה מהמציאות ולא קיבל? (אני.)

כי זין עליכום, אני רוצה לשבת פה ולכתוב פוסטים חסרי משמעות, לבהות בפרדס שמת לא מזמן, בשמיים, לעננים ולהתמכר לכל הרוח הזאת שבאה אליי ועושה לי צמרמורת. להסתנוור ממחשבות על "יהיה" ולא להסתכל שמאלה, אל כל הברביות המתות.

זכותי. לא?

הלוואי ויכולתי לנצור את התמונה הזאת שלימיני לעוד הרבה זמן, ושכל פעם שאני אזכר במקרה (אם בכלל) תעלה לי בראש תמונה מדוייקת של יופי כמעט טהור, ולא ערימה של צבעים שקשה להם להתחבר. הלוואי ויכולתי לצלם הכל בעיניים, לפתח, ולשמור במגירה קטנה מאחורי האוזן, ולהוציא כל פעם שמתחשק. בתקווה שאני לא אנעל ואשכח איפה לעזאזל זרקתי את המפתח.

את הכל אני רואה דרך הגבולות של המרפסת, שזה בערך סוג של מסגרת רחבה וטיפה מעוותת. לפחות כרגע. לפחות בשבילי. אין אפשרות ללכת למעלה מידי, או למטה, או לצדדים. רק עד הגבולות.

אחרי שנגמר הקיר, מתחיל העץ-ברוש לימוני מצוי (לפחות ביישוב)-גדול מאוד, מפואר, ירקרק עם נגיעות של צהוב כמו שאומרים כמה (פאגים). נראה כלכך חי, חזק-אבל מתחת לכל הירוק יש הרבה מאוד ענפים מתים וחומים שפשוט... נחנקו בפנים.

אבל בתמונה, שלי, עכשיו- לא רואים אותם. לפחות אם לא רוצים לראות.

גדר חיה. קצת מתה בשנים האחרונות, אבל עדיין תחת ההגדרה של מטפסיםעלגדר, ממשיכה אותו. שליש יסמין, והשאר פרחים סגולים קטנים וגדולים שחסרי שם לי כרגע, לימונים ירוקים וגם עץ של תפוזים סיניים. אבל בינתיים-לא פירות ולא נעליים-סתם שיחים ירוקים וגדולים כי עדיין לא העונה. על של ציפור גנעדן ישפה גם, מגיעים למרפסת, נחים עליה קצת. ירוקים, חתוכים בקצה (Guilty), חסרי פריחה. הרבה דברים לא פורחים עכשיו אני רואה, אבל לא נכנס לזה. מתי הציפורדנעדן צומחת?

קצת כלום, חבורה של ברושים. לא יותר מ...15. הקרובים הם גם הגדולים מביניהם-גבוהים, מרשימים. כמו תאומים כאלו שתמיד ביחד עם המון חיבור נפשי וכוח בעיניים. שואפים לגובה. אחד קצת יותר גבוה, ועם יותר עלים-אבל אני מניחה ששניהם מסתדרים עם זה, בלי קנאה מיותרת. הם פה כבר הרבה זמן, שניהם. כל החבורה בעצם. יש בהם משהו, סוג של חיים. כוח אולי. לא כמו הברוש לימוני-יפים מבחוץ ריקים מבפנים-חבורה ססגונית. ביום שיכרתו אותם אני לא אדע מה לעשות עם עצמי.

קילומטר, וחצי כביש, וכבר יש בתים באופק. נתניה, אחד האזורים שלה אני חושבת. מכוניות מידי פעם עוברות שם, ממהרים לסבתאסבא, עוד משפחה מאושרת בדרך לארוחה של יום שישי.

השמיים כבר נצבעו בצהוב, לפחות הלמטה. עננים- אפורים ואטומים במרכז, אבל פס זוהר של צהוב זוהר מכסה אותם מהצד. חלקם הפכו כולם למן כלי סינוור משוכלל שאי אפשר להסתכל עלי, אבל גם אי אפשר שלא. חוטי חשמל, השמש כבר נעלמה מאחורי הבית של השכנים.

שמסתכלים על זה-באמת אפשר לראות שהכל מבריק בצהוב פחות או יותר.

ועכשיו, לחלק היותר חשוב ועיקרי בתמונה. העליון. מעל לגדר, מאחורי הברושים יש שטח... איך אני אתאר אותו?

שטח מת.

פעם היו בו פרדסים, אחד בעצם. גדול, ירוק, שכלכך אהבנו, אהבתי. ועכשיו? חום. אדמה חומה וצחיחה עם זרדים מצהיבים פה ושם, ערימות חומות של כלום. כלום כלום כלום.

הכל מת. בלי ירוק של עצים, כתמתם של פירות הדר-רק שטח חום, ריק, מת של כלום. של משהו שפעם אהבנו, היינו קשורים אליו, ועכשיו אי אפשר להקשר לכלום. לא פלא שהבית חרושת נראה קרוב מתמיד.

והשמיים? יפים מתמיד, גם. זה קשור לפרדס? אולי. אין חושך בלי אור, רייט?

עבר זמן, וגם הם נראים אחרת. אומנם נשאר קצת מהכחול המדהים של קודם, והעננים שהשתלבו כלכך יפה ברקע שלא ידעת איפה זה נגמר והשאר מתחיל, שאתה לא בדיוק סגור שמעל לקו האופק יש שמיים, או אולי עננים?

עכשיו הכל צבוע בסגול. נו, שקיעה-אתם יודעים. למעלה זה תכלת, למטה סגול-קצת ורדרד. העננים משתלבים עם מה שמתאים להם, מה שזורם להם במצברוח, וביניהם צהבהב. מבט קצר לאיפה שאמורה להיות השמש מראה לי שהעננים החמירו בהקצנה שלהם יותר מקודם. אפור שמזכיר עיוורון וצהוב מסנוור מתחברים בצורה כלכך נכונה, שאתה לא יכול להבין מה אמור להיות לא בסדר, ובכלל איך אפשר אחרת.

כלכך יפה, כלכך טהור.

וכלכך קשה שאני יודעת שכל העסק נידון למוות עוד מימים עברו. שהוא לא בן אלמוות ועוד 10 דקות לכל היותר הכל ייגמר.

כמו הילדות, כמו האושר, כמו החיים.

בהבדל של פחות מדף הברק הצהוב מקודם נגמר, הלך. נשאר רק אפור, סגול, קצת רוח. השקיעה, יפה מתמיד, מסנוורת, מעוורת את עיניי ביופי שקשה לתאר, שמילים על גבי מילים שאני אכתוב לא יספקו לה זכרון מתאים, יורידו מערכה, יטשטשו אותה, יכהו את זוהרה. עכשיו זה מחשבות, ואני עוד יכולה לראות אותה מול העיניים-טהורה כלכך על ערש דווי, שפתיה מבטאות ללא מילים את בקשותה האחרונה לפני שהקרן האחרונה תגמר.

אבל לא כמו החיים, אני יודעת בוודאות כמעט מוחלטת שמחר תבוא עוד שקיעה. שהשמש שהלכה לה תרד שוב בין הברושים, תכסה בשמיכת צבעים את העולם. כמובן שזה לא יהיה בדיוק אותו דבר- גוונים קצת שונים, עננים אחרים, עיניים אחרות שיסתכלו בה, אבל עדיין- השמש אותה, הרקע אותו רקע, והמוות אותו מוות-מתמשך. בלתי נמנע.

ואולי.. בדיוק כמו החיים?

אין לי מושג. אני רק יודעת שאני רואה את השמש הזאת מאירה ככה על העננים, שולחת קרניים של נחמה אל העולם, מחייכת במאמץ למרות שכבר הכוח שלה כבר מזמן נעלם, נעלמת אי שם, את החיים שדועכים מול עיניי- מבקשת חרישית- רק עוד רגע, רק עוד קצת.

שלא ייגמר לעולם.