שנה טובה ומבורכת, חבריי (מה? מה זה פה, קיבוץ?) וידידיי הבלוגרים (וחיפּ).

שיהיה לכם חג שמח ומלא תפוח ודבש ושאר דברים משמינים, והכי כיף בעולם, והכי חשוב-שנה חדשה ואהובה.

אולי בהמשך אני אכתוב שיר. הולידיי ספיריטס עושה אותי פיוטית למדי.

פוסט אחד שקצת חסר צבע, קצת מדוכא, וכבר חושבים שאני מתה.

לא. אני לא מתה. מתישהו, אני אמות (ואני באמת מאמינה שזה יהיה לפני גיל 17, באופן מצמרר ביותר), אבל אל תקדימו את המאוחר, לפני שהוא בא.

וגם לא חותכת, חלילה וחסה. למרות המוצא הטרנסילבני שלי (חצי שלם) אני יכולה להתעלף רק מלראות דם, אין סיבה שאני אעשה דבר כזה לעצמי.

פשוט.. קצת הרגשתי (וסטיל מרגישה) חסרת נוכחות בימים האחרונים. זה הכל. קורה. ולפעמים הדבר היחיד שמזכיר לי שאני לא חיה בסרט, זה שכואב לי, ושום גיי שחושב שהוא פרינס צ'ארמינג יגיע. די, לא לדבר על זה.

אני חושבת המון על מוריס בימים האחרונים. אני מסתכלת עליו בהפסקות. אני רוצה אותו. אני לא רוצה אותו. איכס, מה קורה לי?

אני צריכה חבר.

(ממ, מה הסיכויים שאני אכתוב את זה ממש מהר?)

קיבלתי 8 שנות טובות! היפי היי!

כמעט הרגשתי מקובלת, ווהה.

והיה לי מבחן במתמטיקה היום. הלך... חלק. יחסית. פוחדת להגיב משהו.

99 בלשון (וזה בעסה. לא בגלל שזה נקודה ממאה או משהו, אלא בגלל שכולם רוצים להרביץ לי. פאקין שיט)

ממ... וואט אלס?

אבא בחופשה איפשהו.

שוקו [הכלב שלי] נעלם. כבר 4 ימים. אף אחד לא ראה אותו. אוף L

אני צריכה לשירותים.

ראש השנה שמח, ישראבלוג!!

עננה.