מותר להיות עצוב
נעים לי להיות עצוב
בתפקיד האהוב
שעליי הוא כל כך אהוב

זיגי התקשר בבוקר. הבנתי שזה צריך להיות מתישהו אחרי שהיה לי 4 שיחות שלא נענו ממנו, ואיזה הודעה שהוא אמר שהוא יתקשר אליי.

באחת מהתמוטטויות עצבים שלי אתמול אני חושבת שהתקשרתי אליו איזה 7 פעמים רצוף והתחלתי להשתגע קצת. בטח הוא כזה פותח את הפלאפון בבוקר וכזה '11 שיחות שלא נענו'. מסכן.

[ולשואלים '11? אמרת 7!'

אז זה היו 7 רצוף. היו עוד כמה בודדות.]

אז בעשר הוא מתקשר אליי, 7 שעות שינה. זה בסדר, יחסית, אבל מגיע לי יותר ביום שבת והכל. שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, התעוררתי. בעצם, לא התעוררתי.

הוא התקשר, שאל אותי מה שלומי. אכלתי ג'חנון. הוא שאל מה חדש. המשכתי לאכול ג'חנון. 20 דקות הוא תיחקר אותי על מה לעזאזל קורה פה בישוב, ולא היה לי מה לענות לו שלא כלל לעיסת בצק תימני משומן.

ואחרי זה אני מתפלאה שעליתי 4 קילו.

הביאו את הסתיו, שלכת
וליבנו האטום והקר
יתרחב וינשום
הביאו את הסתיו
נתרפק עליו
עלים יסתחררו ברחובות
יהיה געגוע

געגוע.

געגוע למה?

אף אחד לא מעריך אותי. אף אחד לא בדיוק זוכר שאני קיימת. אולי כן, אבל זה יותר כרקע מאשר דמות ראשית בפריטייל.

ונמאס לי להיות רקע.

אני מעמידה את הבית שלי על הרגליים כל יום, אני משקיעה רצח בבצפר [96 במתמטיקה], אני ממשיכה להיות פעילה בקן על ערש דווי, אני המקום האולטמטיבי לזיוני שכל על החיים לכל מי שרוצה לבכות.

למה אף אחד לא אומר לי משהו טוב?

תודה, עזרת לי, אני אוהב אותך.?

למה נזכרים להסתכל עלי רק שאני מפשלת, דופקת הכל, הורסת את המשך קיומו של העולם? מה, אם אני לא גרועה אז אני פחות שווה? אם אין סיבה לצעוק עלי אז לא צריך לדבר איתי?

ירד גשם. פעם אחת, אולי פעמיים.

זה לא מונע ממרבית עם ישראל לקנות מלתחת חורף חדשה שכוללת מעילים, חולצותארוכות, צעיפים, שמיכות פוך. למרות שעדיין חם תחת.

עוד מעט יבוא סתיו. חורף. תקופה קרירה ומטהרת שמלאה מחשבות על היקום.

זה יבוא. באמת. גם אם הייתי רוצה וגם אם לא.

אבל גשם אחד זה לא אומר שהחיים הולכים ומתארכים] להשתנות.

יש זמן.

לא הרבה, אבל יש.

עננה,

חוזרת הביתה.