יש לי כלכך הרבהמה להגיד,אבל מה זה משנה כי מעטים האנשיםשיקשיבו. הכל בנוי על ריצותהיום, וכל הנוצץ זהב.

אני מטופחת יותר לאחרונה. עם דברים שמנקיםאת הפנים, וקרם גוף, ורגליים מגולחות. אבלשום דבר.

מחר מגן בסוציולוגיה, ולאכלכך התחלתי ללמוד, ולא בא לי.

מגרדותלי הידיים, ואני כלכך בודדה.

קודם קיבלתי הודעה משימרית, לפתוח ערוץמסוים כי יש האופנוברים ממאדים, וכולם אומריםשאני דומה לזה. זה לא בשיא, וזה מבאס קצת.אבל אין מהלעשות, זה הפרצוףלי, וזה הקול שלי הסתום, וזה ה'אני במראה' של קולי,אבל לא באמת.

אני כבר לא מסוגלת ללכת לישון לבד.החושך נוהםלי, לא ישנה במיטה שלי כבר.. אני חושבתמעל לשבוע.

אני מתקשרת לאנשים.

"תנו לי 5סיבות, 5 סיבות טובות להמשיך לחיות"

וכולם מתחילים לזיין ליאתהשכל. בלהבלהבלה מכוח החיים והבחירה, וביקשתירק 5 סיבות. זה קונקרטי,לא?

(מה זה קונטקרטי?)

וכלהנחלים, כל הדמעות הזולגות מגיעות לאותה נקודה.

הים אינו מלא. אני לא מתאימהלעולם הזה, אין לימקום פה באמת וזהמתחיללצרוחלי. או לברוח.

אני באמתצריכה טיפול. ההורים מאיימים שאם אני לא אלך לישון הםישלחו אותילשם, והלוואי,אבל אין.

לארוצה לחסום תגובות.פתחתי בלוג, ואני רוצההתייחסות, גם שהמילים לא מוכנות להפרד לי.

אולי אתם תתנו לי 5 סיבות?