שתיקה.

"טוב, הלכתי לבכות עוד קצת. ביי?"

"ביי"

אנגלית- 87

מתמטיקה (5 יחידות)- 92

היסטוריה- 94

ספרות- 88

תנ"ך- 60 (איך זה קרה?)

ספורט- 70

סוציולוגיה- 87

ספרות מורחב- 82

ממוצע יבש- בערך 82. נורא ממוצע. קצת עלוב אם מתחשבים בעובדה שכמעט ולא למדתי השנה לכלום, השקעתי רק במתמטיקה כשעליתי ל5 וזהו. וזה מסתכל קצת, באופן שרק אני מבינה. כי אם אני כמעט ולא לומדת, ומקבל 80+, אז מה, שווה ללמוד קצת יותר? ואז מה, אני אקבל 90? וקצת יותר מזה 100? ואם אני אלמד באמת? אז מה?

אז למה ללמוד בכלל.

וזה לא שאני גאונה או משהו, אני פשוט מסתדרת טוב במבחנים, ואני יכולה לדבר שעות. נגיד בהיסטוריה, יש יל ידע כללי. ואני גם לא לגמרי ישרה, כמו בסוציולוגיה, שבמגן היו כתובים לי את מאפייני המודרניזציה על הרגל. קצת עצוב, בהתחשב בעובדה שמחר יש לי בגרות, ולא התחלתי בכלל ללמוד השנה.

וזה רק מגביר את הרצון שלי לעשות אקסטרני. כי אני יכולה, וזה בזבוז זמן להשאר בבצפר.

"אבל זה טונות של חומר" "וכסף". ומה אכפת לי, אני גם ככה לא נמצאת ברוב השיעורים וכשאני שם אני ישנה או בוהה בחלון עד מוות או מרחמת על עצמי, מעטים הפעמים שיצא לי השנה להקשיב בהיסטוריה או סוציולוגיה, ואת רוב החומר אני מגלה לפני המבחן.

"ואת עד כדי כך סובלת בבצפר?"

כן. באמת שכן. נמאס לי מכל האנשים, נמאס לי מהפוזות, נמאס לי שכל בנאדם בבצפר דופק הופעה וכולם מנסים להיות הכי מיוחדים, ולמרות שאין תלבושת אחידה, כולם נראים אותו דבר.

ולחפש את עצמי בהפסקות, והשיעורים והכל, או היום שנכנסתי לכיתה להביא משהו לאחת המורות, ואשכרה צחקו עלי. דברים ספציפיים. אני בסוף י"א, חשבתי שנפטרתי מדברי כיתה ו'. שהשתניתי, שאני לא הילדה הדחויה באמת שהייתי אז, כי היום, הרוב בראש שלי, אז זה היה באמת, כל הסיפורי זוועה. אבל בעצם, מי יודע? חשבתי שהשתניתי- אני פחות שמנה, יותר יפה, פעם ממש הרגשתי שעם השנים אני מתייפה, שיום אחד אני אהיה ממש בסדר. אבל מסתבר שלא. ובזמן האחרון בכלל מורגשת מגמת ירידה, כאילו אני מתכערת, חוזרת לפעם.

מסתבר שזה דברים שלא משתנים.

וההורים לא ירשו בחיים, ואני יכולה לעשות כלכך הרבה בזמן הזה. לעבוד, חד"כ, לשנות את העולם, בלי צחוק. וכל הציוני הגשה גמכן, מי צריך אותם, רובם דופקים לי את הציון כי לא הייתי ברוב השיעורים.

אבל לא, אני תקועה פה עד לסוף י"ב, שזה לא עוד הרבה, אבל לא יודעת. יש לי הרגשה שזה רק יחמיר וישאר אותו דבר, וכל מה שתמיד רציתי שיקרה, שיכירו אותי ויעריכו אותי, כנראה שלא.

ובכלל, רק רציתי לכתוב על הציונים, מאיפה כל זה בא?

(מהגרון)

"את יודעת מה יקרה לעץ הזה בעוד 6 שנים?"

"מה?"

"הוא יהיה באמצע כיכר"