יהיו לי תלתלים-תלתלים, כמו עננים-עננים בתקרה, ועיניים חומות כמו עכשיו, בלי גוון, כמעט שחורות אבל עם אישון, וגדולות, כאלו שמסתכלות על העולם בתמיהה.

האף שלי יהיה ישר, קטן, מתחתיו חיוך, גם הוא ישר. עם שיניים קטנות.

וידיים חלקות, וגוף, רק תלתלים תלתלים, ולא השקיעות הזאת בעיניים של החרדות, ולא הנקודות בכל הגוף, ולא הצלקות ולא השערות. אשכב באחו, כולו עשב ופרחים כמו בתמונה הישנה עם הלחיים, ואשלח ידיי לצדדים, אתכרבל לידיד נפש, לתוך איש אהוב.

אם ארצה, היה יכול להיות לי אחלה אופי. יש לי הרבה מה להגיד, אני כותבת, אני מצלמת, אני רואה, אני נורא רגישה לפרטים הקטנים והניואנסים בין העולם לאלוהים, יש לי חוש הומור, יש לי ידע כללי.

אבל זו העצלנות שהורסת אותי. זו שמשאירה את הבלגן במקומו בראש ובעולם, את כל הרעיונות על קצה הלשון והאצבע אך לא על הדף או בסרט הצילום, את הארון פתוח, את המגירות פתוחות. זו שמונעת ממני ללכת להליכות, לנסות להגיע עם המצח לברכיים בשכיבה, לכתוב, לרקוד, לטייל עם הכלב, ליצור צלילים באצבעות רזות, לחלום חלומות, לישון.

בלילה אני מתגנבת כמו חתול בבית, חתול שחור במערבולת של לילות לבנים, והקולות שרוקדים לי בראש, בקצב הטאם-טאם, והנקודות שמגרדות לי בגוף, והשקעים בעיניים. אז אני מכוערת, אז מה, יכולתי להיות חנה סנש אם רק ארצה. אך במקומי נותרה רק היא, עצלנות גרידא, שוקעת בפוף ורוד, צלליות.