"תגידי, אני מלמד אותך מאז שהיית בט', נכון?"

"יש מצב.. לא, בעצם, ח'"

"ח'? וואלה"

"כן, אמצע ח'. אני זוכרת, וואי, אני ממש זוכרת איך באתי לשיעור ושאלת כמה אני כבר יודעת, ואמרתי ככה-ככה, ונתת לי את Times of your  life של גרינדיי ואמרתי לך 'אה.. אני לא יודעת אקורדים', ואמרת 'אה' ולימדת אותי איפה הדו-רה-מי".

צוחק.

"האמת היא.. שלא נראה לי שאני אמשיך שנה הבאה"

"אני יודע, ניחשתי, את לא שמה לב שאני עושה שיחות סיכום?"

זה היה השיעור האחרון שלי איתו? אי פעם?

"אתה יודע, ההורים די הודיעו שלא, כסף והכל, והאמת היא שאני כבר לא מנגנת כמו פעם. וגם את זה אתה יודע"

"כן, שמתי לב שהגיטרה היתה מכוונת להפליא, גם אחרי שלושה חודשים שלא היית פה"

"אז זה השיעור האחרון?"

"אני חושב, אולי השיעור האחרון שלי בבצפר הזה"

"סוף כל סוף, אתה מדבר על זה שנים. כמה זמן אתה עובד פה"

"4-5 שנים. בעצם, כמה זמן אמרת שאת?"

"ארבע"

"אז ארבע. ממש ראיתי אותך גודלת לי מול העיניים"

"כן, יה, כמה השתניתי" אני חושבת על שיעורים בכיתה ח' שהייתי מגיעה מאוהבת מפגישות עם אותו טטניק, דיבורי סרק ולחיים סמוקות. והיום גם הוא סיים י"ב.

"באמת. מילדה, לנערה, עוד מעט אישה"

"לא, את זה אתה לא אומר"

"מה?"

"עוד שניה תגיד לי גיל ההתבגרות. אני שונאת את המילים האלו"

"כן, אבל זאת התקופה הכי יפה בחיים, אני אומר לך"

"אני לא מקשיבה לך"

"האמת, אני שמחה שלמדתי כאן ולא אצל מורה אחר. באמת. באתי במטרה ללמוד את הארבע שירים ליד המדורה"

"אני גם שמח שלימדתי אותך וגם עכשיו יש לך ידע מוזיקלי נרחב. וזה יעזור לך מתישהו, גם אם לא תתעסקי במוזיקה"

"עזוב את זה, זה מעניין אותי"

"אני גם אחזור לנגן מתישהו, אני אומרת לך"

הוא מחייך.

"לא, באמת, אני רק אמצא את הזמן. טוב, זה נכון, אין לי את הצורך לנגן באמת, אבל הייתי רוצה לנגן, בשביל עצמי"

"אני מקווה"

"אז שיהיו לך חיים נהדרים?"

"תודה, גם לך"

"ותצליח ב.. אממ.. תצליח במשהו"

"אל תדאגי"

דצמבר 2001- יוני 2005.