היום, בדרך לקן, בעודי מסדרת את החולצת תנועה, ראיתי הרבה סרטים כתומים וילדים חוזרים, ריכוז יחסית גדול ליישוב הקטן שאני חיה בו.

אחרי עוד כמה מכוניות רצופות עבר בצד השניי של הכביש פעיל של בני עקיבא ביישוב, שאחז שקית שהתוכן שלה נראה כתום וזוהר למדי. התאמצתי, וניסיתי להתרכז בתוכן השקית- זה סרטים? זה בלון? זה עלונים? אחרי כמה שניות שהתרכזתי לו בשקית (וכשאני מרוכזת במשהו אני מרוכזת עד הסוף, עם הגבות, העיניים, הכתפים אפילו), הוא, לא הבין למה אני בוהה בו, ועשה לי שלום חצי תוהה חצי 'תפסיקי לבהות בי, חולת נפש' עם היד.

עצרתי. מה, הא, איפה. לא, רגע, אני לא באמת מכירה אותך, אני רק.. בעצם. טוב חכה שניה- ועברתי לצד השני של הכביש.

"אני יודעת שאני לא קשורה למציאות, אבל אני יכולה לשאול שאלה?"

"כן"

"למה אתה הולך עם הסרט הכתום?"

הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי משמיים, אל תוך נתיבי איילון.

"זה.. הזדהות עם גוש קטיף"

"לא, את זה אני יודעת כבר. אני שואלת- למה אתה עושה את זה, מה ההתעטרות בכתום בעצם מנסה להגיד, מעבר להזדהות"

בכל מקרה, דיברתי איתו כמה דקות, ואמרתי לו שהעניין מאוד מפריע לי, ולמרות שאני מאוד לא בעד ההתנתקות, בכל זאת, משהו נורא צורם לי לראות את כל הסרטים הכתומים האלו, כאילו שזו פגיעה בדמוקרטיה וזה בעצם לגיטימציה לערער על סמכות הממשלה, והוא אמר שזה הדרך ביטויי של התנועה שלהם וזה בעצם המקום הדמורטי דרכו הם יכולים לפעול, ואני העליתי את האלימות בכבישים, בשטחים, בפינוי שיקרה, שהסרטים הכתומים מזוהים אצלי איתו וישר מעלה לי קונטציות של זה, והוא אמר שהוא והתנועה (בנ"ע) לא תומכים באלימות, אך הוא מבין אותם, וככה היתה לנו שיחה של כמה דקות (אולי עשר אפילו, אולי פחות) על מהות הסרטים, וגם בדרך החברה וקצת תנועות נוער.

"מה אתם מתכוונים לעשות? אתם באמת חושבים שזו הדרך לשנות את ההחלטה? הרי הממשלה החליטה כבר, ואמרתי לך, אני גם לא מסכימה עם התוכנית כלכך, אבל צריך לכבד את הממשלה"

"אנחנו עושים כמה שיותר. תראי, את מדריכה בתנועת נוער, את צריכה להבין את ההתמודדות הזאת על המציאות ושינוי החברה, זה חלק מהתפקיד שלנו"

לא הגענו לפשרה כלשהי, והוא גם היה צריך ללכת כי "עוד שתי דקות יש לי תפילה", אבל היה מעניין, מעשיר, ונתן לי עוד פן ובעיקר תרם לבלבול שלי עם התוכנית הזו.

אבל הכי, מאוד ריגש אותי. ריגש אותי שלטוב ולרע, יש נוער בארץ שפועל ומרגיש וחש דחף שבוער בו (כמו מילותיו של ברנר ב"הוא אמר לה", שהיום אני מחפשת בשרידי ילדות ועיי אנשים ולא מוצאת) לעשות, לשנות. ריגש אותי לשמוע מפי אדם בתנועה אחרת על ההתמודדות של תנועות הנוער, על חיפוש האמת ומאבק למציאות טובה יותר, שלא כולם רואים בתנועות נוער בייביסיטר עם מדים. ריגש אותי ששני אנשים, כל אחד מצדדים שונים של כמעט כל מטבע- תנועתי, אמונתי, מגדרי, פוליטי- עצרו באמצע הרחוב והצליחו לדון במילים יפות, בשיחה ולא הבעת כוח, במילים ולא בגידופים, כנגד כל התחזיות, והאמת, גם ריגש אותי שניגשתי לאדם זר באמצע הרחוב וניהלתי איתו שיחה, בלי הכנות מראש.