"היית רוצה להתחלף איתי?"

"לא"

"למה לא? אמרת את זה כלכך חד משמעית"

"כי אני נאבקת, שימרית. גם לי יש קשיים, אבל אני מתמודדת עם הפחדים האלו"

"נאבקת?"

"כן, נאבקת. תראי, זה לא קל לי להיות אני. זה לא שיש לי כלכך הרבה בחיים, זה לא שיש לי סיבה לקום בבוקר. זה הדברים הקטנים שאנשים לוקחים אותם כמובן מאליו- זה לקום בבוקר ולהיות בבצפר ולדבר בבצפר כשלא מקשיבים לי, ובכיתה, ובהפסקות שאין לי אף אחד, וזה מאבק בבית, מה שאמרתי לך קודם. זה עם אחותי, זה על הזלזול, על המלחמות כבוד בבית עם ההורים, עם אחותי, זה ללכת לישון בלילה- דברים שנראים לאנשים כהכי רנדומליים, ואין לי את זה. זה המאבק מול עצמי, שבתכלס, תסתכלי על החיים שלי. אין לי הרבה, ואני כל רגע יכולה ללכת ולירות בעצמי או משהו, אבל אני לא עושה את זה, כי אני לא לוקחת את החיים שלי כמובן מאליו. זה הנקודה הזאת שבה אני מאמינה כי אנשים יכולים להשתנות, כי.. כי אני חייבת. כי אם אני לא אאמין בזה, אז.. אז אין טעם לקיום שלי, אז מצידי ומצד העולם אני יכולה עכשיו למות וביי, אבל לא, וזה מה שמשאיר אותי כאן, וזה למה אני לא רוצה להיות את. את מבינה?"