"קשה לי לדבר אותך בזמן טיפול, אני להיות צריך מתרכזת" הודיעה לי הרופאה חד וחלק. כן, אנשיי, עננה (=אני, דה.) הלכה סוף סוף לאחר שנים רבות של אכילת ברוקולי לרופא שיניים, אובחנה כפציינטית של שני חורים, ועכשיו, ברגעים אלו ממש (דהיינו, לפני שעה וחצי) ניצבת לפני הקידוח הגורלי.

מה כבר ביקשתי? שיסבירו לי מה לעזאזל נכנס לי לפה ועושה קולות גם? זה הכל.?

אבל לא. קשה לה. אז אני הופקרתי בשטח לא ידוע והיא חזרה לדבר ברוסית שוטפת, מעלה מידי פעם מילים כמו "כבש" "גבינה" ו"ברוקולי".

כיף.

אז היא הזריקה לי, והזריקה לי, ושוב עצרה שנייה (שהמזרק בתוך הפה שלי!!) לדבר על פסטה מוסקבה, והמשיכה להזריק לי.

וקדחה לי בשן.

"סתם שאלה. את הולכת להרחיב לי עכשיו את החור, בשביל הסתימה?"

"לא."

פיו.

"אני הולכת להוריד ולנקות לך את כל הקטע הרקוב בשן שלך. בשביל הסתימה."

אה. אני כבר מרגישה יותר טוב.

אז אחרי שהיא חפרה לי בשן, ואמרה עוד כמה דברים ברוסית על שיניים רקובות, לא באמת היה לי מה לעשות, אז ישבתי ובהיתי.

באמת, שאין לכם מה לעשות-תבהו. יכול להיות שבטעות תקלטו אפילו ציצ תועה.

אחרי כמה דקות אני קולטת שאני בוהה בהשתקפות של עצמי, במשקפיים שלה. עם פה פתח כמו הגולן (מה? מה הקשר?) ושיניים בוהקות בחינניות של עז.

ואז זה גרם לי לחשוב (לא שזה מפתיע, הפרסומת של שוקו-קרלו-מאדר-פאקר גורמת לי לחשוב) על איך רופאי שיניים מרגישים. אתם יודעים, בפנים, בנשמה, שהם חוזרים הביתה ומישהו נותן להם חיוך או משהו. איך הם יכולים להמשיך להסתכל באנשים שצוחקים בלי לחשוב 'אלוהים. אם רק הייתה לי סוכמראה על מקל..'.

ואז שמתי לב שיש לה שערה על הסנטר, אז הפסקתי.

משם, לקחו אותי לשיננית.

[תהיה קצרה- יש דבר כזה שינניות עם זין? יעני, זכרים? איך קוראים לזה-שינן? שיננון?]

זאתי לעומת זאת, היתה הרבה יותר נחמדה.

"את מבינה? ממש אבל ממש לא נעים לי מדברים שמכניסים לי לפה ועושים קולות של גורו גורו, אז אכפת לך להסביר לי כל דבר מה הוא עושה?"

"הממ... בת כמה את?"

"חמש עשרה."

"אהא. אז זה לא כזה נורא. רק עשר שנים יותר מהגיל המקובל שאני עושה את זה. טובבב, זה סי-נר. זה בשביל ל-א ללכלך לך את החול-צה."

"בואי נסגור את זה על דברים שנכנסים לי לפה, טוף?"

"שש, די, כיף לי."

היא העירה לי כל הזמן כמה השיניים התחתונות שלי עקומות (אבל זה מגניבבב!! לכו תבינו שיננונים), ועשתה לי הרבה בזז בשיניים, והוציאה לי כמעט כמה שיניים מהמקום ואופס פספסה הרבה פעמים והיה לה קשה להבדיל בין הלבן של השיניים ללא-לבן של מה שמתחת!!

אבל היה בסדר.

אחרי זה היא עשתה לי טיפול שהשפריץ לי המון מלח בתוך הפה, וזה פשוט משו בסט לדעתה ברפואת השיניים.

וזה היה מגעיל ומעצבן ודוקר וגם קצת כאב.

ובגלל שכל הפנים שלי היו מלאים בפאקין מלח, אז החלטתי לעשות לעצמי תרגיל דימיון מודרך כדי להמנע מהסבל.

אני לא פה. אני לא פה. אני במקום רגוע ונידח עם חוקים האוסרים על רפואת שיניים.

אני על אי בודד. מוקפת בים. בעצם, אני לא-אני שוחה בים, במים, מדברת עם דגים, מקשיבה לקול זמזום הגלים, מוקפת במים בגוף, בראש, בפה... רגע-למה יש לי מים בפה. אני.. טובעת?

אני טובעת!! אני טובעת!! אני פאקין טובעתתת!!! אני הולכת למות פה ואתם ממשיכים לרסס אותי במלח?!?! דגים סוציומטים!!!!!!!!!!!

אה, אוקיי. אני רק פה, וקודחים לי בפה.

מזל.

אז דיממתי מהפה (ועד עכשיו, בעצם), וכולי התמלאתי בנוזלים מהפה שלי (כי המכשיר שאמור לשאוב רוק רק עשה לי היקי בלחי. תגידו, מה יש בלחי שלי שכולם שואבים אותה? מה? כתוב עליה בגדול Suck Me!!! מה זה החרא הזה?! תלמדו לכוון מכשירים, פליז), והיו לי רווחים בין השיניים (שזה טוב מסתבר) ואחרי שהשיננית אמרה לי 7 פעמים לפחות על כמה שיש לי שיניים עקומות, חזרתי הביתה.

החארות (=האחים שלי) אכלו גלידה, ולי אסור לאכול עד תשע.

היי, תשע זה עוד רבע שעה.

איך הזמן טס שנהנים/ מדברים על מקדחים רוסיים!!

וזה לא נגמר, חברים. נשאר לי עוד חור, בצד שני.

תנו לי בגונג,

עננה.