אני הולכת לפסיכולוגית חדשה. כבר כמעט חודש, ארבעה פעמים, היא מצוינת ואני מרגישה ממש טוב איתה- היא לא מרגישה לי מזויפת קצת כמו הקודמות, צעירה קצת בנפשה, ונקודתית, מעשית, זה חשוב. וגם לא בלונדינית. בפגישה השניה שסיפרתי לה קצת על עצמי והיא מלאה 12 דפים, יצאתי מאושרת איכשהו, ובפגישה הקודמת חיברה אותי לאלקטרודות כדי לבחון מתי אני רגועה ולא, בשביל החרדות שינה. נו, אז מה רע בזה?

שני חסרונות- היא יקרה נורא, כלכך עד שלא מוכנים לומר לי (שזה מבורך, כי זה אומר שהם סוף סוף הבינו את הנקודה בערך), ו.. שהיא גרה ברחוב שלי. ממש, לחצות את הכביש, שלושה בתים, ואני אצלה. אפילו אין מעלית, כי זה יישוב קטן. שזה נורא נחמד בקטע של להגיע בזמן או לא לשים נעליים ולהתעורר 5 דקות לפני ולהגיד "אה, יש לי עוד 3 דקות", אבל זה נורא מוזר ללכת לקן והיא עוברת עם האוטו ועושה לי שלום, או להפגש עם מישהו ובדר"כ לפגוש אותה כשהיא מוציאה זבל. בטבעיות. זה אפילו לא מטריד, זה סתם מוזר. פסיכולוגיים מוציאים זבל? זה לא אמור להיות הפוך? (זבל מוציא פסיכולוגים?)

אז אני יוצאת למחנה של ארבעה ימים, ולא כחניכה ולא בשביל להדריך, אלא בתפקיד בפלוגת עבודה. זה אומר לעשות את כל העבודה השחורה- לארגן תחנות, לסדר דברים, להשקות חניכים משוטטים, ובעיקר- לנקות שירותים. זו הפעם הראשונה בערך שאני בפלוגה, למרות שיצא לי להיות יומיים וערב בקייצת (בגלל העבודה, הלוואי ויכולתי יותר) ולעזור פה ושם, אבל זה לא הכי נקרא, כי זה שחור כמו ג'ניפר לופז ולא עובד זר מצוי. וזו הפעם הראשונה שאני יוצאת ככה, ואף פעם לא התלהבתי מזה, ואני מאוד לא אוהבת, על כל החזות שלי, איך הם אומרים "פריקית אמיתית- לא עם שחור, כזו שמוזרה מבפנים" וכל הדיבורים שלי על עבודת כפיים- אני כלכך שונאת לכלוך, ואני לא יכולה לא להתקלח כל יום, זה נורא קשה לי, אני מרגישה מגעילה ומכוערת ומגעיל יל בחיים, שלא לדבר על לזוז, אני נורא מפונקת ועצלנית ובכלל פקאצת עולם מבפנים, למרות שאני לא נראית. ואולי בגלל זה אני יוצאת למחנה הזה, כדי להוכיח לעצמי שלא, להפסיק לקטר, לא להיות ה"עובדת השחורה" אלא לעשות את זה מתוך אהבה אמיתית, כי לדעת שצריך, ומי אם לא אנחנו, שאנחנו שווים בדיוק למדריכים ולרכזים ולכולם? ראיתי אנשים עושים את זה, לפעמים קצת אפילו עצמי, אבל עדיין, יש דרך ארוכה עוד לעבור.

אבל אני כלכך מפחדת- שיהיה לי חם ואני אזיע כמו פרה, ושהלכלוך ייכנס לי לפנים ולידיים ושאני אהיה מגעילה ולא יהיה לי עם מי לדבר ופתאום שוב תצוץ החרדה הזו כי מי שאיתי בפלוגה היא הכי בסדר, ואני מסתדרת איתה ממש טוב, בשביל שיחות של שתי דקות, ואני פוחדת להיות איתה ארבעה ימים ושהיא תכיר אותי ושלא תאהב אותי יותר, או בכלל, שהיא תתחבר עם כולם ואני לא, ושאני לא אכיר אף אחד, ושאני רק אשתוק ואהיה מלוכלכת ומוזרה. אני כלכך פוחדת, שאני אביא תיק גדול מידי עם יותר מידי דברים וכולם לא, שאני לא אקום מחר מהשעון המעורר ואאחר כמו תמיד, שאני אוכל ואוכל ואשמין כמו בהמה, או סתם אהיה כזו, ושלא יודעת, יש לי שערות ברגליים, קצת, רק לפני שבוע ומשהו עשיתי, ובעקרון לא אמורים לראות אבל אצלי רואים גם כשאין, זה מבנה הרגל שלי, לפחות של העור, נקודות נקודות, נקבים נקבים, ואני לא רציתי להוריד שוב ולא היה יל זמן שלא לדבר על סכין גילוח וחבל לי כי אני מתמידה עם השעווה כבר פעמיים, ועוד שבועיים צ'ופר אז צריך להיות חלק חלק.

והמון מפחדת, אבל אני חייבת לעבור את המחסום הזה, ואני חייבת להתמודד עם דברים.

יאללה, עוד 4 שעות קמים.