בחיי, הבנתי, בערך

הבלוג "מוץ ותבן וגרעינים גם יחד" מובן שהוא קצר, כשהוא ארוך זה כבר עניין אחר, כי למרות העמידה בסטנדרטים ברמה טובה ובסטנדרט הדבק ברמה סבירה כשזה ארוך זה מבלבל ובסוף לא מבינים מי, מה ואיפה, ולפעמים גם לא מבינים מתי.

כוכבים: ***

ביקורת: לפעמים קצר קולע ולפעמים ארוך וצולע.

"שלום פפה. אני מיכל מהבלוג של מוץ תבן וזה. אני בת 16וחצי, האמת כבר אפשר עודמעט17, עולה לי"ב,עמוסה רגשית, מילולית. עד לפני כחצי שנה היתה לי כתיבה שוצפת בבלוג, עד שלפני כמה זמן החלטתי שלא תמיד מחשבות צריכות להתקשר למילים שיתקשרו למחשבות אחרות.

הבלוג שלי שייך לי כבר מעל לשנתיים וחצי, בדצמבר שלוש שנים. פעם הייתי כותבת בו בצורה מדוקדקת, לפעמים יותר לפעמים פחות, היום לא. אני לא כותבת בשביל שאתה תבין. אני כותבת כי המילים זורמות לי מהאצבעות, והן מעקצצות ושורפות ודומעות, וזו הבמה הכי נינוחה שלי. אני כותבת בשביל הקוראים שלי, 27 המקשרים ועוד מעט 50 אלף הכניסות. לא בגללם, בשבילהן, כי אני מרגישה שאני חייבת הסבר כלשהו, ואם לא, אתפוגג.

אני לא מסבירה במילים ברורות, אני מסבירה בשפה שלי. לא כולם מבינים אותה, אבל מי שכן מבין אותה, ואוהב אותי- אוהב אותי באמת. וזה כלכך הרבה יותר שווה מקישור בדף הראשי או 5 כוכבים.

אני מקווה בשבילך שבמקום קלישאות דביקות שכולנו יכולים לחרוז, כדאי לך קצת, לא יודעת, לקרוא ספר טוב. זה עדיף על לדרג חיים של אנשים וגמגום בכוכבים.

המשך חיים מעניינים."

למרות ההלם הראשוני שזה לא החרא שהתכוונתי להתעסק איתו, בסופו של דבר הייתי די מרוצה.

ואחד החובשים, בין האנשים המוזרים עלי אדמות, אפילו כתב לנו שיר בחרוזים. מעניין איפה זה.

לחניכים שלום.

לקחתי פסק זמן מהבית לכמה זמן.