יש לי חשק לשיר. בא לי שיר.

יש חורף, או סתיו, או סתם מזג אוויר מדהים לחשיבה.

מזג אוויר כזה ששותקים בו. יש המון שקט באוויר, ואף אחד לא אומר משהו כי למי יש כוח לפתוח את הפה, או את הרוע להרוס את השקט הקסום הזה.

אז שותקים המון.

וזה לא שקט של בכי שהשפה רועדת, ולא שקט של תדהמה שזמזום טורדני ממשיך לזמזם לך מאחורי אוזן יין. זה שקט מדהים ומופלא, שאפשר רק לשמוע את הרוח, את העלים בשלכת מטורפת, ואת המחשבות

מלא מחשבות בראש.

מחשבות על הא ועל דא, ועל אמא ואחותך, ועל מיליוני חברים שכבר הלכו ואינם, ועל החיים שממשיכים בינתיים למלא אותך.

מחשבות, מיליונים על גבי מיליונים של מחשבות, מתערבבים לך בראש, נאבקים כדי לתפוס את אור הזרקורים, את תשומת ליבך. שאולי הפעם, תחשוב גם אותם.

ושירים, מאות שירים שיש רק בחורף מתנגנים לך בראש, רק שלך רק אצלך, הופכים את הסרט הקטן הזה שאתה חי בו לממלכה הייחודית שלך. שירים שיש רק לך בראש, ולא בראש של אף אחד אחר, לפחות לא באותה דרך, באותה וריאציה.

40 שירים לפחות התנגנו לי היום בראש, עם בוא הגשם, עם בוא הגאולה. שניקתה אותנו טוב טוב מכל הדביקות של הקיץ.

שירים ששומעים רק בחורף. מבקשים, נלחמים על בחירתי-את מי התודעה שלי תשיר הפעם?

את Goodbye Blue sky?

את People are strange?

אולי ישראלים שקטים כמו "פרפר" או "הביאו את הסתיו"?

Mad world של ג'ולס?

"נועה של הים" האלמותי?

מיתרי ניילון מתוחים, קלידי מתכת צלולים, חלילים מלודיים, ושאר צלילים מלנכוליים עד כדי כאב מתלכדים לי בראש למנגינה מדהימה, עצובה, מרגיעה, יוצרים אנדרלמוסיה של צלילים שבימים סתוויים כמו היום גורמים לך לעצום עיניים, להתמכר לרוח הנושבת, לרעוד תחת בכי פנימי של טיהור, של שמחה, של אושר שרק נגאלים יבינו.

כי אחרי האש הבלתי נסבלת של הקיץ, וענני הזיעה שהשאירו כתם על ליבנו, גם לנו מותר לנשום לרווחה.

גם לאלוהים מותר לבכות.