לפני יומיים שהתקשרתי אליו כי פתאום נזכרתי שהיינו אצל טלי. זה בדיוק היה המולת האמסטפים וכמה שהם מפלצות בר שאוכלות תינוקות להנאתם, וכמובן הוא היה בדיעה מוצקה שאמסטפים הם באמת כאלו.

"זה בטבע שלהם, הם רוצחים"

"גם בני אדם. מה אתה משחק אותה מבין גדול באמסטפים?"

"לא יותר ממך"

"לי יש אמסטף"

ופתאום הכלב שלי מת (ונורא בא לי לספר על כמה שרציתי כלב ב10 שנים הראשונות של החיים שלי, על חלומות בלילה, על בובות של דובים שמצאתי ברחוב ודמיינתי אותם נובחים. איך שבלילה אחד בחנוכה שחזרנו מהצגה הוא חיכה לנו מחוץ לאוטו, כזה קטן ושחור ורזה ועלוב והיה כלכך קר בחוץ, ואיך האוזניים שלו היו כאלו זקורות ואבא שלי היה כזה במילואים ואיזו הזדמנות נהדרת, שיכנס הביתה, שיישן איתנו, רק לילה אחד. איך רצתי לקומה העליונה מפחדת מהדבר הזה, אבל גם רואה אותו בצורה מיוחדת כחמוד. עברו כמה ימים והוא שלנו, בורח לעיתים קרובות. איך היה רץ ברחוב, כמו צ'יטה, הרגליים מונפות קדימה ואז פנימה, פנימה וקדימה, ואיך צלח את הרחוב בשניות. את הקפיצות שלו, הכלב הקטן הזה שפתאום עם הרגליים הגיע עד החזה שלי, אבל הייתי בת 11, איך השעות שישבתי איתו בחוץ ובשיא הגועל הוא היה מלקק אותי ביד שעות, וזה סתם היה מצחיק, איך כמעט נדרס וכל הצליעות שהיה מפתח פעם בכמה זמן, את כל השונאים ברחוב של הכלב המכוער הזה שתמיד נכנס להם לחצר, את הפעם ההיא באחו עם רותם שדילג בתוך הדשא, כמו דמות מצוירת, שגילינו שהוא בכלל לא גור, בכלל בין שנה, בדיעבד שלוש, שהוא פשוט.. קצת קטן. את הרדיפות לבצפר, שכל המורים כבר הכירו של מי הכלב המגעיל הזה שתמיד נכנס בשער, את איך שהוא היה תמיד מגן עלי, איך שהוא שנא את כל האנשים המגעילים. את הנחירות שלו, את הסיפור שכתבתי שישבנו על הדשא, את הטיולים איתו ועם סבא, והפעם ההיא בים, ואת הפעם שהוא נשך לי איזה חניך וכמה המולה היתה באותו יום, את כל הפעמים שהוא היה בורח מחתולים כשהוא לא ידע שמסתכלים עליו, את הנסיעות עם אמא באוטו והמקום הקבוע שלו- מאחורי הכסא שלה, עם הראש באוזניים שלה, תמיד נוחר עם פה פתוח, והחור הזה בלשון, והניבים האלו שאף פעם לא עשו יותר מסימן סגול בהפגנת אהבה כלבית. ועכשיו אין לי כלב)

איפה הייתי? דור. לילה, פתאום נזכרת בשיחה הזאת לפני שנה ומתקשרת אליו. עונה למרבה הפלא, בית קפה, בטח מסיבה של משהו.

לא יודעת למה אני מספרת לך, אבל הכלב שלי מת.

אוי, אני מצטער.

לא, זה בסדר, אני לא עצובה. כאילו, יש בי עצב, אבל אני לא בוכה וכאלה.

כלבים מתים לפעמים, את תסתדרי.

אני לא מרגישה שאני צריכה. לא יודעת, זה מוזר, אולי אני אבין את זה עוד כמה ימים. עכשיו זה סתם מוזר שפשוט.. הכלב שלי מת. כאילו, כל הזמן הזה הוא רק במקום אחר.

(הוא לא באמת פרפר לנו על סף הדלת)

אני אתקשר מחר, בסדר?

פתאום אני מבינה, שבכלל אין קשר ביננו. פעם אולי יכולתי לפלוט מילים הברות ומחשבות קטועות, והוא היה קולט את הפאנץ' ליין, היום למילים הברורות אין משמעות.

ואולי עדיף ככה.

ואז נכנסתי הביתה, ופתחתי את השער כמו תמיד, קצת, כדי שהוא לא יברח. ופתאום הרגשתי אותו שם, סתם, הרגשה שהיתה לי, ונכנסתי מהר.

ואז הבנתי שהוא לא, וכולי הוכיתי בצמרמורת.

או לתלות כביסה ולשמוע המהומים ורק אחרי זה לתהות- אבל רגע, זה לא הוא.

והנשימות באוזן, עם הלשון בחוץ, כשישבתי מחוץ לבית ליד הגדר, וידעתי שמאחורי הנה הוא בזה הרגע נפח את נשמתו. ועכשיו הוא קשה כמו אבן, והלשון בפה סגורה ומסולעת כמנהגם של אלו שאינם בחיים,

ורק לפני שניה רץ כמו צ'יטה ברחובות. אני עדיין לא מבינה.

צריך לקום מחר מוקדם.