לא היה לי דבר להציע לאיש פרט לבלבול שלי עצמי |
| 12/2002
 יום מעונן
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כרגע. אל יודעת.
לדפוק את הראש בקיר, או לבכות, או להבלע בתוך כרית ענקית ולהשאיר שובלים של שחור או פשוט לבהות פאסיבית באוויר.
אני לא יודעת אם אני עצובה, או נסערת, או עצבנית פחד או סתם מדוכאת.
אני רוצה שהכל יסתדר, אבל שום דבר לא קרה. אני רוצה שהכל יהיה טוב, אבל מה כבר נהיה רע?
אני רוצה להסתדר עם העולם אבל אני רבתי עם כולם, מרגישה בודדה אבל רוצה להיות לבד.
יום חמישי השחור. כמה משעשע. בדיחה אישית, אני חושבת, ולא טורחת להסביר. מה זה משנה? כבר ככה אני כותבת בגוף שלישי.
נסתר. הגוף-נסתר. שיעור לשון מזדיין.
הכל מתערבב לי בתוך הראש, עושה לי אנרכיה בפנים. עוד שניה מישהו ילחץ על ההדק, ואז הכל יתערבב למן שלולית גדולה של דם ובכי. כאילו למישו אכפת...
רגע, להסדיר את המחשבות, להסדיר את הנשימה. לכתוב.
היה הרבה השבוע. הרבה מאוד.
אני מרגישה כמו זונה. או שרמוטה. סתם זולה אחת. אבל זה היה מזמן.
אני מרגישה עננים, וקור, שחודר לעצמות.
אני מרגישה עייפות בעיניים וכואב בגב, ומגרדת לי הבטן ונתפסה לי היד.
ונמאס, כל כך נמאס מהעולם המזדיין, שעושה לי כאב ות'שכל הוא מזיין.
אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, איך אני רוצה להיות, ימינה או שמאלה, יבשה או ים, קדימה או אחורה, ושלום? גם?
(חרוזים?)
לנשום עמוק, פנימה והחוצה, להסתכל ישר ולבהות. מה עוד נותר לי להיות?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
