אתמול ראיתי טלוויזיה.

שניה, אני אנסח את זה קצת אחרת.

אתמול..

עשיתי בייביסיטר ו..ראיתי טלוויזיה.

יותר הגיוני J

(שניה, נתפסה לי הרגל, אחזור מאוחר יותר)

מאוחר יותר:

בכל מקרה, הייתי בבייביסיטר. אני חייבת לציין לפני שאני אתחיל בכל מיני דברים קטנים ומטומטמים שבייביסיטר זה אולי אחת העבודות הכי נוחות בעולם.

זה בא מתי שאתה יכול, זה לא דורש יותר מידי מאמץ, יש אפשרות לקפה ולפעמים אם ההורים נחמדים אז גם לעוגה, ואם זה שעה מאוחרת יחסית-אתה גם יכול לעשות מה שבא לך.

מקריאת ספר, התכוננות למבחן (יותר שקט מהבית המטורף שלי) או סתם לראות טלוויזיה. אתה נכנס, אומר היי מה נשמע, מדבר עם הילדים, רואה שלוש שעות טלוויזיה ומקבל על זה כסף. וזה יותר מאנשים מסויימים שאני מכירה.

איפה הייתי? כן, טלוויזיה.

הבאתי בעקרון התפסן, וגם פלאפון-אבל לא יצא לי להשתמש בהם. יצאתי על יום נחמד בטלוויזיה. ובנקודה מסויימת הרגשתי שאני כלכך חייבת לתעד את הכל, כי אם לא אני אשכח, ודור שלם של אנשים (דור שלם? מה, תגובה אחת?) יפספס את המאורעות.

קודם בהיתי קצת במה שהם קוראים לו היום ערוץ הילדים, אבל אני לא חושבת שמותר להם. היה פעם איזה ערוץ שקוראים לו ככה, עם סמל יותר מגניב, תוכניות יותר מעניינות, מנחים יותר טובים והכי חשוב-נטול טל מוסרי.

מעניין מה נסגר איתו היום..

בכל מקרה, היה שם המסיכה, הגרסא המצויירת, ואחרי זה גם אקדמיה לשוטרים (The series, אבל לא תרגמו את זה כדי להסתיר מהילדים את העובדה שאין להם רעיונות חדשים). שניהם היו פעם סרטים בעבר, ותורגמו לציור אדיש, עם בדיחות נדושות עוד יותר (The Hills are alive, with the sound of muscles או משהו).

הזאטוט נרדם, ואני נחתתי (נחתּי?) בערוץ שתיים על אדיר מילר בפאה. אחרי כל ההקדמה של 'אני אדיר מילר, והופ אני מחקה עוד מישהו מפורסם', ושיר מסויים של כוכבי פסטיגל לבושים בדגלים (נשבעת. אגב, אין לי מושג מה זה בדיוק פסטיגל, כי אף פעם לא יצא לי להיות באחד. אבל אני סתם מתפלאת שלא הוסיפו את נינט טייב, היא בכל מקום היום. אפילו על עוף טרי) אדיר מילר הציג את כוכב ~צעקות חיבה מהקהל~ קחי אותי שרון ~צרחות טרור מהקהל~, החתיך המגניב שמנחה בערוץ הילדים ומדגמן טיטולים-רודריגו גונזלס ~אללה אכבר-שבע בום~.

פעם ראשונה בערך שאני רואה את הרודריגו איש הזה, אני לא בדיוק רואה טלוויזיה. יש לו גומות חן, וזה חמוד (לא 7 על סמ"ק כמו אצלי) אבל צחוק של פרה מסורסת שחווה אורגזמה. הוא דיבר איתו ברוסית (שחקן גרוע, אבל מילר מצחיק) והביא לו נשים זקנות.

כשזה נגמר (וזה נגמר) לא הספקתי להעביר ערוץ וכבר עינת ארליך דיברה בסקס אפיל של צפרדע גוססת על העבר של הכוכבים הגדולים, ועל העובדה שגם להם היו רגעים מפדחים בחיים. וואלה? כי חשבתי כל הזמן הזה שהם בכלל נולדו, כמו שהם, יפים ובלונדיניים על איזה ענן ולא דיברו עם אף אחד עד הפרסום.

[עדכון מערכת: אכלתי קיווי, ועכשיו יש לי חורים בפה. כמה נאיבי]

אז היו שם סנדרה ריגלר, שהובכה קשות כל פעם מחדש, והתייצבה להגן על עצמה מאמרות ה"סנדרה, את כלכך לא סטייליסטית. פוי." של עינת ארליך, דנה דבורין וליאון רוזנברג.

עכשיו, וידוי קצרצר-

אני פגשתי, את ליאון רוזנברג.

אומנם זה היה בערך ממרחק של מטר וחצי, והוא לא בדיוק מודע לזה שהיתה שם פגישה-אבל אני פגשתי אותו!! וזין עליכּום.

בכל מקרה, כמה שאני לא בדיוק בקטע של 'איזה חמוד, הפְרֵה אותי, תעזוב אותי, ואני אגדל לך צאצא שבטח לא תראה בחיים', אבל הוא באמת שווה כדור שוקולד. ואחרי התוכנית הזאתי, בכלל.

אז אחרי התוכנית הזאתי הגעתי למסקנה שהוא חמוד, הוא יפה, יש לור עור פנים מדהים (כשראיתי אותו, אז אי שם בבראבו..), הוא בסיסט (!!), הוא קצת מוזר, הוא עזר לילדה במצוקה, ויש לו חוש הומור יוצא מן הכלל שאף אחד לא מבין.

בין לבין היו הפסקת פרסומות, הילד אכל עטינים, ואני זועזעתי כמה 'הפסקת פרסומת' (או יותר נכון, לחזור לפרסומות) זה כמו טיגון עמוק של התודעה שלך-אין לך מושג מה אתה עושה פה, מה אתה רוצה, איפה הרצונות שלך-רק מעניין אותך מהי הבחירה של דליק (אדיר, פשוט אדיר!!), מה זה סוכריות ללא סוכר ולמה לאורנה בנאי יש נינט טייב שמופיעה באמבטיה ולך לא-מה זה, הטבות לחברי עיריות?!

אני חושבת שזה נגמר מתישהו (ליאון זכה. ליאון זה חרא של שם), ואיכשהו הגעתי לMtv. ואני לא שמה הרבה. היה ספיישל מטאליקה, הלכתי להכין קפה (4 פעמים הכנתי קפה עם מים קרים עד שהבנתי איך משתמשים במכונה המזורגגת ועברתי לקומקום).             Enter Sandman זכה במקום ראשון, אהם השיר הכי שמופיע בMtv אהם.

מידי פעם העברתי ערוצים, ושוב חזרתי לערוץ 2. הוא והיא. מצחיק.

טיאר (אני מגניב אני כוכב אני ברדיו טלוויזיה ו)ברשת היה, אירח אחד שטוען שהוא תואם אבי ביטר (למה?) ואפילו הצטלם בעירום. טוב, בסדר.

קומיקאי שצחק על בנות בצבא ושהם משמינות נורא, אודי ואביעד (רוקס) כזוג דוסים משעשע-

"הוא ומייקל, זה משהו. הם היו כלכך קרובים. הם ישנו באותה מיטה, התחלקו באותה שמיכה, האכילו אחד את השני."

"באותה צלחת?"

"לא."

ועם הביטוי הקאלט-סועד בעכוזו!! ("מה מה? אוכל בתחת!!!")

ואז הגעתי לערוץ 8. היו שם כמה אנשים שלא הזיזו את השפתיים אבל איכשהו-יצאו להם קולות מהפה. עד שגיליתי שהדבר הזה (שהתהדר בדיבוב מזוויע שהזכיר לי בדרמטיות הלא נחוצה לפעמים את הנסיכה מונונוקי), יכול להיות אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי ועם היציאות והציטטות שהרגשתי שהייתי חייבת לרשום, אבל היה לי קשה כי ידעתי שבזמן שאני עושה את זה אני מפספסת הברקות אחרות.

פשוט ישבתי מול המסך בפה פעור, ולא ידעתי אם לצחוק או.. לצחוק. (אני לא טובה בדילמות קיומיות, אני רוב הסיכויים סתם בטטת כורסא).

"שני מתכונים במנה אחת! איזו הצהרה!"

"הו לא, רק לא הכרוב!!"

"הוא פשוט כלכך מלא חיים. אני מרגישה המון אנרגיות כרוביות בפה שלי!"

"אני מרגיש.. כאילו אני, אוכל כרוב. וזה נכון!"

"השילוב של הכרוב והמתיקות של הסלט הם כמו המפתח של הקואליציה לאופוזיציה בהסכמים דיפלומטיים."

"מתיקות הכרוב רקדה לי בפה."

"מה לעזאזל הכרוב עושה כאן?!"

"עשבי התיבול פשוט קמו והשתלטו על המנה, והרגו את הכרוב!!"

"לכרוב הזה יש טעם של.. כרוב."

"אבל במקום הזה, אין מקום לחיבה. מדובר בכרוב."

אכן, קאלט.

עננה+50 שקל.