ואני על המטוס לאיזו עיר שלא עולה לי השם שלה בפולין.

עוד שבוע מהיום אני עומדת בטרבלינקה (די בודדה במערכה על מחנה ההשמדה, עם או בלי מקריאי עדויות) ומסבירה על תנועת הרכבות, על הצינור, על מגורים במפעל למוות ודמותו של הרוצח, על פרות ברזילאיות בפה פעור, על זונדר-קומנדו, רצפה משופעת של תא גזים, 17 אלף הנרצחים ביום (ולילה) טוב ועל איך יכול להיות במקום הזה כלכך ירוק (וחם, מי אמר 27 מעלות בפולין?). כן, אני בהיסטריה.

המגניבות של היום הראשון כבר הספיקה לדעוך, ובפנים מתחילים להצטייר שוב קווי המרמור ומצמוץ העיניים בשמש המסנוורת הזו של הבדידות. וזה לא שאין לי אף אחד-יש לי, אבל פתאום שוב מגיעות ההפסקות וכולם נעלמים בין המעגלים האלו של האנשים המבוססים בדרכם (או שכולם כמוני ורק מעמידי פנים).

לפעמים מעצבנים אותי, לפעמים לא. אני כבר שבוע ויום עם העדשות ואני עדיין מקבלת המון תגובות טובות, לפעמים אפילו כל יום. אבל הרוב כבר התחילו להתרגל, כולל אני, וכבר נעלמים הזכרונות של העולם בתוך מסגרת שחורה מרובעת שהרכבתי על האף. וזה 11 שנה, לא צחוק.

מחמאות יפות. היום עצרה אותי אמא של מישהי באסיפת הורים שאני מכירה, ואמרה לי "מה, עשית עדשות? נורא יפה לך. את יודעת, בדרך כלל שואלים את הדיעה שלי ואני נגד, לא אוהבת וקשה יל להתרגל, אבל אצלך- פשוט מתאים לך! בשניה התרגלתי". והיא צודקת, אני כועסת על עצמי שסחבתי את הפלסטיק הזה על העיניים כלכך הרבה זמן, זה פשוט הסתיר לי את הפרצוף, עיוות אותו. ועדיין יונתן אומר "אני מעדיף אותך בלי העדשות. את בלי משקפיים, זו לא את", וזה בסדר, כי כבר הרבה זמן לא ממש מתחשר לי להיות האני הזאת. ואומנם אני ילדת משקפיים, בכל מיני אספקטים, אבל גם ככה שאני בלי ואני לא נראית כל מה שאני (המשקפיים פותחים לך אוטומטית תדמית של אינטילגנטיות, שנינות וחוכמה), אבל מתרגלים.

וזה לא שעכשיו אני יפה, אני אישית לא מרגישה ככה, וכשאני מסתכלת במראה עדיין לא הכי כיף לי, עדיין כל מיני פגמים צועקים לי ועושים לי גירוד בלב- העיניים השקועות והשקיות שתמיד שם, השיניים, הרווח בין האף לפה, איך שנעלם לי הפרצוף כשאני מפזרת את השיער.. אבל אין מה לדבר, זה נראה יותר טוב. וחוץ מזה, עכשיו אני גם לא מכוערת. ומרגישים את זה- במבטים של אנשים רנדומליים ברחוב, חיוכים של מאבטחים ומוכרים בחנויות שמגיבים לי שאני נחמדה, פחות חוסר נוחות לשבת ולבהות בכיתה ולא לרצות להוריד את הפרצוף ממני ודי- וגם מבטים של אנשים. מה יש? שלא לדבר, האף שלי נראה כמעט נורמלי (מישהי גם אמרה לי שבואנה, פתאום בלי המשקפיים הוא אפילו נראה די מוצלח. אני עדיין חולקת על זה מאוד, והוא גם נראה מזוייף, אבל הוא הרבה יותר נסבל מאיך שהוא היה).

הכל התחיל מגיא, כשהיינו אצל טלי ובין לבין מה שעשינו פתאום הוא רוכן קצת מעליי ומסתכל לי בעיניים- וואו.

מה?

את נורא נורא יפה.

מה, בלי משקפיים? (הונחו על החלון)

כן. כאילו, גם עם את די בסדר, אבל ככה את פשוט נורא יפה.

ומאז עוד הרבה. בהתחלה היה קשה להתרגל, או לראות, כמה ימים, אבל מתרגלים להבזקי הטשטוש כמה פעמים ביום ושזה רלוונטי רק לפני 8 בערב שם העולם מתחיל להמתח ולהשתלב עם הצבעים שסביבו.

אבל גיליתי עוד כמה דברים.

שאדם נמצא כל החיים שלו במרדף אחרי עצמו לעשות כל מיני דברים, כי הוא מאשים בהם כל מיני כשלונות שלו. למשל- למה אין לי חברים? כי אני שמנה ואני מכוערת.

והנה עכשיו אני לא מכוערת (לפחות לפי דעת כל מיני אנשים, לפחות הרבה פחות מקודם) ובכל זאת אני מרגישה שוב אבודה בהפסקות. והנה אנישוב ממורמרת. והנה אני שוב בכיתה ומרגישה הרבה פחות מכל מיני, שחבורת הצחוקים והדיבורים השמחים שלהם בצד השני של הכיתה כמעט תמיד, או כמעט לידי אבל רחוקים, זה כואב. כי אני גם רוצה, ומגיע לי גם, נו (לא?). אבל מאנשים מסוימים מתלהבים יותר, ופתאום הם יותר רזים וכל מיני כאלה והראש שלי עושה אחד פלוס אחד ושוב שוקעת, למרות שאני יודעת שזה לא זה. פשוט.. אנשים מסוימים מתחברים עם אנשים מסוימים אחרים, ואני אולי פשוט לא מסוימת. אולי בעתיד זה יהיה דבר טוב.

ופתאום נורא בא לי לשמור ולעשות הליכות ולהיות חטובה יותר וכאלה. תמיד מהחופש כולם חוזרים או שמנים יותר או רזים יותר, בעצם, אני די נשארתי אותו הדבר, כזו שלא אכפת לה. וזה לא שאני שמנה, כן, אני 1.70 ושוקלת 60-62 קילו, שזה נורא בריא ואפילו לא כזה שהוא תירוץ לשמן. אבל אני מעוותת בכל מיני דברים, כן, וזה מצב שיש לי רגליים יפות (שלפעמים מזכירות חברבורות נמר, הממ) וידיים רזות נורא על גבות המפחיד עם עצמות וגידים בולטים ופנים די ועצמות שמעל החזה, אבל בטן.. לא. ואני לא כמו אותם כוסיות ש"אהה, יש לי בטן" כי היא לא מתקמרת כלפי פנימה- יש לי בטן רחבה יחסית וגדולה יחסית, בעיקר רחבה, ויחד עם חזה שהוא קצת יותר מקצת פחות מהממוצע- קיבלתם מבנה גוף שמזכיר יותר את הרווח שבין שעון חול אחד לאחר ולא תנועת הגוף הנשית המוכרת. 90-60-90? 86,74,90. כן, מעוות.

אז כן, פתאום נורא בא לי לשמור על אוכל ולעשות ספורט וכפיפות בטן ולקבל צורה בצדדים, במיוחד שכל הבצפר שלי מוקף בכוסיות. אני בכלל לא שמנה, באמת, אבל הבצפר פשוט מלא באנורקסיות. בשכבה שלנו יש אולי 10 בנות שנחשבות לשמנות באמת, מתוך 200 בערך, וגם זה רק אובר-מלאות. כולם כלכך דקיקות עם בטן כלכך שטוחה, וחזה מספיק משמעותי- אתה מתחיל לחשוב מה זה לעזאזל. אז כן, היה לי נהדר החופש, חזרתי, ובגלל שלא רואים לי את העצמות מעל התחתונים- והגבות מורמות.

בסדנאות פולין באמת השתגעתי כשמישהי שהיא סופר רזה וקטנה התחילה לדבר על הבטן שלה, ואז שאכלתי משהו התחילה "אני לא הייתי אוכלת את זה אם אני הייתי במקומך"

"אני לא שמנה" ואני באמת מאמינה בזה, וזו לא היתה הצטדקות עצמית. היא גיכחה, ופתאום היה לי כלכך עצוב על החברה שאליה הדרדרנו, עם הסגידה המטורפת הזו לשלדים מאלפים ושכמעט כל בת סובלת מהפרעת אכילה כזו או אחרת. אומנם רובם לא ממומשות, אבל שנאה עצמית בגלל פופיק בולט כזה או אחר היא כלכך לא אנושית, וזה כבר חצי דרך להקאה. אוכלים ואומנם בפועל לא דוחפים אצבע לגרון- אבל נורא רוצים. בולמיה בהשהיה.

ואני באמת לא חושבת על עצמי כאלו דברים, ועברתי תהליך מאוד ארוך עד שיכולתי להסתכל במראה ולהגיד "אני לא שמנה", כי זה מה שחשבתי במשך שנים כי פעם באמת הייתי, ורק בתחילת י"א ראיתי שאני לא הכי שמנה בעולם, בעצם, בכלל לא. ואז באים מקרים כאלו, או למשל שאיתן מסתכל עלי ו"אולי לא תאכלי את זה?" או "וואו, אם תעשי עדשות ותורידי קצת מהצדדים, את תהיי אולי ממש שווה", וכאילו, מה, ועכשיו מה, אני כלום? אומנם זה לא ממש משפיע, למרות שזה מערער.

כאילו, אני אוהבת לאכול, למה לא, זה כיף. אני יכולה להכיל הרבה, אני נהנית מההנאה שבאוכל, למרות שבשנה האחרונה קיצצתי כמויות כי באמת יכולתי לאכול בכיף 2-3 מנות תוספת בצהריים. אבל זה מעצבן שאני אוכלת ולקבל מבטים של "וואי, גם שמנה וגם אוכלת" כאילו עשיתי איזה חטא או "לא אמרת שאת רוצה להרזות?". וכאילו, מה, גם במידה שהייתי שמנה, אסור לי לאכול? גם אם הייתי ממש ממש שמנה, הר אדם כזה- אסור לי? אני צריכה לשנוא את עצמי? לאכול דיאטתי, תפוח לצהריים, מה?

אנשים- שמנים או מכוערים או טיפשים או אנשים שמזיעים הרבה או שיש להם רווחים בשיניים- לכולם מגיע לחיות, ולכולם מגיע לאכול מה שבא להם לצהריים וכמה, ולא לשלם בשנינויות או כישורים מיוחדים אחרים כי זה מתיש, ובאמת- לאף אחד לא מגיע שיתלחששו לו מאחורי הגב, לא משנה כמה הוא לא אסתתי או שומתי או מה.

כתבתי הרבה, ועוד יש לי הרבה מה להגיד.

בקיצור- תאהבו את הגוף שלכם, ותנסו להיות בריאים- זה חשוב לעשות ספורט וזה גם חשוב לא לטחון כמו מטורפים, כי זה לא בריא, אבל מה שיש לכם- תקבלו. ודברו עם האדם שיושב מולכם, והרבה פעמים הוא נורא מוטרד בהרבה שכבות לא טובות שלא את כולם אפשר להוריד כמו משקפיים, אבל גם מתחתם וגם מתחת לצמיגים עודפים, מלמולים, בדיחות, איפור מוגזם וריח גוף רע- עומד אדם לא פחות שביר מאיתנו. דברו איתו ותנסו לא להעמיס עליו אלא להבין אותו, גם ככה הוא בטוח מתמודד עם איזה שכבת חיים לא רצויה כזו או אחרת.

תצחקו איתו למרות שהוא מכוער או ביישן, תהיו נחמדים מתוך אהבה לעיניים לא על מנת לסדר דברים במקומם, תחייכו כי מתחולל לא כי צריך.

לא יודעת מאיפה כל דברי ההבל המתקתקים האלו. אולי כמו כל פעם בשיעורים וכאלה שפתאום אני מבינה שאני שונה וכולי מבפנים מתחילה לרדת, פתאום העיניים שלי עולות למעלה ואני מחפשת את האור גבוה יותר. זה עובד? לא יודעת, זה פשוט קורה.

אני סתם מתחילה לזיין בשכל.

מקווה שנגעתי פה במישהו, יום טוב.