"מכל האנשים בעולם אני הכי אוהבת אותך והאסמסים שלך. הם תמיד מזכירים לי שיש אנשים נורמלים בדיוק כמוך וכמוני עם רגשות"

"לפעמים הייתי רוצה שלא יהיה לי רגשות. תקעתי את עצמי בשירותים"

"אני מחכה ליום בו העטיפה שלך תקרע ותנשמי אוויר כמו כולם. הוא מסריח אבל גורם לך להבין. תנסי לזייף חיוך. זה נראה נורא חברותי."

"אני לא חושבת שיש לי את השרירים האלו"

"אפשר לתקוע אטבים בפנים, זה יחזיק אותך. מיכלי, יש לך הזדמנות, נסי לנצל אותה. צאי החוצה."

אז יצאתי. כולם לבשו פסים אז דפקתי את זה בשולחן עם 11 שוטים של ספרייט מהול בוודקה, אחד אפילו שפכתי על עצמי בלהט הרגע, וכשמזיזים את הראש ממש מהר הפסים מתערבלים לצבע אחיד. כולם שותים, כולם מקיאים, כולם רוקדים. אין מה לעשות, אני מרגישה יותר טוב. "במחזור האלכוהול שלי זורם גם דם". יחד עם קפאין. לא באמת.

"היי, אתה. אני יכולה לשאול אותך שאלה?"

"כן"

"אני נראית ממש ממש ממש גרוע? כי אני מרגישה פשוט על הפנים"

היו לי פצעים על המצח.

לבשתי בגדים של אמש.

"את נראית ממש ממש ממש.. טוב"

"הו, באמת? אוי זה נחמד. תודה. פשוט.. הבטחון העצמי שלי? כזה כזה כזה כזה קטן"

"את רוצה שאני אעלה לך אותו?"

"לא"

וברחית. בדרך שאל אותי מישהו אם הדבר הזה חבר שלי. אמרתי לו לא, ופתאום התמלאתי במשהו חדש. התחילו איתי כרגע? מרוב אנדרנלין ברחתי משם כדי לא להרוס את זה, אבל הרגשתי יותר טוב.

אחרי זה גם התנשקתי עם הראשון, לא זוכרת איך זה קרה. לאיזה שני רגעים וביי. ואז נשמתי אוויר ואז נרדמתי ואז שפכתי מים על הרצפה ודיברתי 20 דקות על הניכור במסיבות ולמה אנשים שותים בשביל לבטא את עצמם והפרטה. בנקודה הזאת מישהו אמר לי שאני שיכורה.

בפולין פתאום הבנתי מתישהו שניסיתי לומר משהו, רסיס של מחשבה, הרגשה.. שיש לי כלכך הרבה מה להגיד לעולם, פשוט כלכך הרבה.. על כל דבר, המוני דברים.. אבל אין לאן, אין לאיפה.

"כשאני משתכר זה נותן לגיטימציה לשטויות שאני עושה בדרך כלל"- יונתן.

מתי הספקתי להתנשק עם 11 אנשים, בחיי?

א, ט, מ, א, ד, ש, א, ד, א, ג, א.

א שולט, וזה אפילו 5 בני אדם שונים.

אני חושבת שאני עדיין מופתעת מזה שאנשים מסתכלים עלי אפילו לא בתיעוב, ואם מישהו מגלה בי עניין אז חייבים לקפוץ על המציאה. וכשאני חושבת על זה- מה, את תהיי עם כל אדם שאי פעם ירצה אותך?

וכן.

ולא, את לא צריכה.

אבל הקול הזה יושב לי בראש, רגל על רגל ואומר- "תראי, מה העובדות?"

ומה העובדות בעצם?

היום הרגשתי יפה.

ואני כן? ואני לא? ואני כלכך לא פוטוגנית. ואולי זה העדשות? ואולי התמונות אומרות את מה שאני? ואולי בעיני המתבונן? ואולי בספרים, בשירים, במפות הכוכבים? ואולי זה העיניים הנוצצות החדשות שלי שמתחילו להתמוסס אחרי 30 יום?

ואולי לא.

בסוף דיברתי עם מישהו עם פסים. וכולם היו כלכך נחמדים.

"אני חושב שאנשים שיכורים פשוט בודדים יותר"

"לא, הם בודדים תמיד. פשוט כשהם שיכורים אין להם בעיה לדבר על זה"

אני עדיין מנסה לכתוב את ימי פולין, אני עדיין לא ביום הראשון.

שעות הפנאי שלי הם בין 11 בלילה ל6 בבוקר.

יום חמישי אני טסה לארה"ב ותוספות. ואחזור בסוף אוקטובר (משהו בין ה29 ל31).

ועדיין לא פרקתי את מזוודות פולין מהלב.

הנה נגמר הבגד ומתחיל הים.