לא היה לי דבר להציע לאיש פרט לבלבול שלי עצמי |
| 12/2002
מהו מוות?
חושך? ריק? כלום?
אין לי מושג איך זה עלה לי לראש. דווקא עכשיו. אולי כי יש לי הרגשה שאני הולכת למות.
לא להבהל, כל החיים שלי יש לי הרגשה כזאת. זה די נדוש, את האמת. ממש לא מקורי. כולם עכשיו בקטע של המוות. כולם מתים. בעסה.
בגן עדן אני לא מאמינה. גם לא בגיהנום.
למה מי ילך לגנעדן? אנשים טובים? שטויות. לכולם יש מניע.
ומי מספיק רע ללכת לגהנום? הרי אין דבר כזה איש רע-זה תמיד בהשפעת משו.
זה החברה עשתה אותו רעה.
אין דבר כזה אופי. חברה זה אופי. אופי הוא מהחברה. חברה מזדיינת.
אז כולנו שפוטים? כנראה... מבאס למדי. כנראה.
זה נורא באופנה להיות מיוחד. להיות "פריק". שטויות. החברה החליטה שזה נורא נחמד להיות מיוחד. וכולנו שפוטים, הרי.
אז כולם פריקים, ושמים שחור ולובשים שחור ושומעים צרחות צרובות על דיסקים. ופריק זה מגניב ועמוק ויפה, וכולנו רוצים להיות עמוקים. כי החברה החליטה.
וגם נמאס לי מכל השטויות של "אני לא שפוט של החברה" ו"נמאס לי מהחברה הזאת". שקרנים.
לאף אחד לא נמאס- זה סתם מיוחד לאמר את זה.
חברה זה קבוצת אנשים. אנשים רוצים שיאהבו אותם. אנשים אוהבים אנשים. אוהבים אנשים.
כי כל האנשים רוצים להיות מקובלים ומגניבים ואם להיות מיוחדים וללבוש שחור ולחורר את עצמך זה יעשה אותך נאהב אז-היי, למה לא?
כי רק אתם לובשים שחור, ורק אתם שומעים מטאל ורק אתם אומרים בחיוך מלא שיניים "עולם מזדיין :) רוצה למות! :))".
איזה מיוחדים אתם. למות ממכם.
באמת יש לי הרגשה רעה לגבי היום...
אולי זה בגלל הסופה. אני לא חושבת שאני צריכה לצאת החוצה. טוב נו-אף אחד לא יוצא החוצה. אני יהיה מיוחדת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
