פה.

סיפור יום האתמול:

ב5:45 השעון צלצל, שעת אפס מחורבנת. איכשהו, שמעתי אותו ולא הצלחתי לזוז. זה גבל בממש טירוף-צעקתי ולא יצא לי קול, ניסיתי להזיז את הגוף שלי ולא הצלחתי.

וזה קרה לי כבר פעמיים בעבר. שגעון חדש?

בכל מקרה, אחרי יום לימודים מפרך (היסטוריה, מתמטיקה, לשון ואנגלית. What a wonderful world) חזרתי הביתה.

אתם יודעים מה אכלתי אתמול?

לחמניה וחתיכת עוגה. זהו, כל היום.

בערך בשעה 18:00 נזכרתי שעדיין לא אכלתי צהריים, ובעצם גם לא בוקר. הלכתי לחפש משהו, ואלוהים-ברצינות שלא היה לי כלום לאכול. ואני לא מתכוונת-היי, אין לי שום דבר טעים-כלום!!

זה היה בעסה רצינית. הייתי כלכך רעבה, שהבטן שלי התחילה לכאוב, הרגשתי את הרעב בגרון פור גאד סייק.

חשבתי ללכת לאכול אצל חברים- אבל לא היה לי כוח, וגם לא היו לי חברים.

בעסה להיות רעב ובודד. אני מרגישה כמו בשואה.

אבא שלי חזר, צעק עלי למה לא הכנתי צהריים לאחים שלי, אחריות והכל. אני כמעט מתתי מולו.

הוא הביא וופלים מצופים שוקולד מסבתא, אכלתי המון, איזה 7-8. ואז היתה לי בחילה נוראית אז הייתי ככה קרובה להקיא אותם, אבל בסוף סתם ראיתי טלוויזיה. סרט על רודי ג'וליאני או משהו.

גם קצת בכיתי, אבא שלי אמר שאני מטורפת.

סנוו באה. עם עוד שתי בנות, וגררה אתי למסיבת חצי יומולדת שלי. הרגשתי רע.

אבל אכלתי שם פופקורן. הרבה.

גם חייכתי והעירו לי שזה נתקע לי בין השיניים.

זוש ליווה אותי הביתה. הוא בסדר. באמת. לא כמו שכולם עושים אותי.

השתלמות היום, אני מקווה שאני לא אתמוטט.

עננה.

(שוב ציטטו אותי)