בשיעור שני יצא לי להגיד לו שאין לי טופס ירוק.

הוא היה בשוק. "זה לא חוקי, את יודעת?"

כן, כן. קבענו את השיעור הבא ליום שני בשבוע אחרי זה כדי שיהיה לי מספיק זמן לעשות. זה היה יום רביעי.

יום שישי לא הסתדר לי ולהם. אמרנו יום ראשון.

"אני אקח אותך אחרי בית ספר, תהיי מוכנה"

בהפסקה האחרונה אני מתקשרת אליו. "אתה אוסף אותי מכאן?"

"לא, אני אקח אותך מהבית. אבל תהיי מוכנה ב4וחצי, אם לא אז אז אני לא אקח".

חזרתי ב4ורבע. אכלתי, התארגנתי על תיק והכל ברבע שעה. מי שמכיר אותי יודע שזה שיא, כי ממש קשה לי לעמוד בזמנים.

הוא בא ב5. פאקינג 5. חיכיתי לו חצי שעה שלמה. ואז הוא החליט שהוא רוצה לאכול.

"אתה יכול לאכול אחרכך"

"בא לי עכשיו"

"אבא, זה נסגר ב6"

"מההה..." והוא מתחיל לדבר לאט ולאכול לאט ולעשות את הכל לאט בקול המזלזל שלו. "א-ת מ..מ..ה..רת... לאנשהוווו?"

רבע שעה הוא אכל. ואמרו לי לא ללכת ביום ראשון, ולא אחרי צהריים. כי הם זונות. הם עושים מה שבראש שלהם, הם יסגרו חצי שעה לפני אם יתחשק להם והם שמים זין, פשוט לא אכפת להם. והוא אוכל לאט.

ב5ורבע הוא הלך לקחת את אחותי שתי רחובות מכאן שהיא יכלה ללכת ברגל. אני כמעט בכיתי באוטו, המקום נסגר ב6.

עד שיצאנו מהישוב.

עד שעברנו את הפקקים.

עד שהגענו לשם, היה עשרה ל6. בפוקס.

רותם הגיעה לשם ועשתה 10 דקות לפני.

התקדמתי בתור. הגשתי לה את התעודת זהות. היא באה להכניס לי אותה למחשב.

טלפון.

"כן, אהה. בסדר. טוב, ביי נשמה" והיא פונה אליי- "בדיוק הודיעו לי שנפלה התוכנה. תחזרי מחר"

"מה מחר?"

"תראי, אנחנו לא נתקן את זה 10 דקות לפני סגירה, אז ביי"

עד שהתכוננתי להצטלם. שעשיתי את כל הגבות והכל. שלבשתי את מה שצריך. שפיניתי בערך את היום שלי. שדפקתי לעצמי התכוננות למבחן בגלל זה.

"חוסר מזל" הוא אומר לי וצוחק, ובא לי לחנוק אותו.

זה לא חוסר מזל, זה זלזול. זה אשכרה זלזול. כי אני ידעתי שזה יכול לקרות וביקשתי ממנו שיבוא מוקדם. התחננתי שנצא. שעה ועשרים חיכיתי, בדרך לשם סבלתי את כל המסות שלו על כמה אני הבת הכי דפוקה בעולם ושאין לי זכות לחיות כי החדר שלי לא מסודר ושאני מזלזלת בהם ככה. בדרך חזרה אפילו סליחה לא אמר.

בבית בכיתי, ואמא צעקה לי שזו אשמתי שלא יכולתי בשישי.

היום היה אמור להיות לי שיעור חמישי כבר. האמת, אני על הפנים.

היה אמור להיות לי את אחד הבקרים המתוכננים והעמוסים-

לקום ב7, להתארגן (רק להוציא את כל השיער המיותר מהפרצוף לוקח לי שעה, פלוס מקלחת וסידור חדר בערך, לסדר תיק ולצאת), להגיע ב8וחצי-9 לממסי, לעשות טופס ירוק, לחזור לרופאים וכאלה, משם לגיוסים ביסודי ביישוב, משם ישר לפעולה של הקבוצה שלי שהיתה אמורה להיות נורא חשובה והיה לי נורא חשוב שכולם יבואו. מהפעולה יש לי שיעור נהיגה, אני יורדת בקן, מארגנת פעולה נוספת, מעבירה פעולה לכיתה ז', קבלת שבת, הביתה, ואולי בערב לעשות משהו.

ביקשתי מאמא להעיר אותי. אני כל יום קמה עם שעון מעורר ונמאס לי מהניקור הזה בראש ובא לי קצת משהו אנושי יותר.

"אבל תזכרי, ב7. זה נורא חשוב לי"

"כן, כן"

הייתי צריכה להשאר עם השעון מעורר כי בשעה 10 וחצי, מיכל מתקשרת אליי. "היי, את באה לפעולה?"

שמתחילה עכשיו. עכשיו. עכשיו.

היא פשוט צעקה לי מלמטה "קומי קומי" עד שנמאס לה והלכה. ודיברנו על זה כלכך הרבה פעמים שזה לא עובד, שאני כבר שנים עונה לה מתוך שינה ופשוט צריכים מישהו שיוציא אותי מהמיטה בכוח.

"זה לא אשמתי שאת דפוקה כזאת שאת לא מקשיבה לשום דבר"

"אמא, ישנתי"

"אז תהיי מסודרת יותר"

"אמא, ישנתי!!! אנשים לא נמצאים במודע בשינה!!!"

איך היא מצפה שאני אתעורר בכזו קלות בממוצע של 3-4 שעות בלילה בשבוע האחרון?

הייתי חייבת את השעה הזאת להתארגן. אני לא אזלזל ככה בתמונה שתשאר איתי שנים אולי, אולי זה טיפשי ולמרות שכולם יוצאים בה גרוע, אני לא אשאיר כאלו דברים לדימוי עצמי נמוך כמו שלי, לא גבה ולא שפם ולא כלום. אולי עם פה פתוח אבל לפחות נורמלית.

'לא יודעת אם אני באה לפעולה' שלחתי למיכל. אמא צעקה עלי כל הזמן הזה מלמטה שאני גרועה.

סיימתי להאתרגן כעבור שעה. היא אמרה לי שאני אסע כבר במונית והלכה.

אבא אומר שהחדר שלי לא מסודר אז אין סיכוי בעולם שהוא ייקח אותי. וזה בסדר, כי אני לא רואה את עצמי נכנסת ככה לאוטו ושומעת שוב הטפות מוסר.

באמת שאני לא יודעת. בסוף יש לי שיעור אבל אני יודעת שזה דפוק ואני מרגישה שאני מאכזבת אותו. פספסתי פעולה שהיתה ממש חשובה לי, שיחת קבוצה שהבנתי שהייתי מאוד צריכה להיות שם. לא הייתי בגיוסים, לא התארגנתי לפעולה, ואין לי טופס ירוק.

מישהו אתמול אמר לי שכשאני מתעצבנת ממישהו זה בטח כי יש לי תכונה כזו אצל עצמי, ואני מפחדת מזה. אבל אני בחיים לא אתיחס ככה לילדים שלי, שהם הדבר האחרון בבית אחרי לסדר את החדר ולקנות ירקות. בעצם, זה לא ילדים, זה רק אותי.

ואני עצבנית. ואני כועסת.

בעיקר על עצמי שאני סומכת עליהם כל פעם מחדש. אחרי זה לא מבינים כמה אני צריכה את הרישיון הזה.

יום ראשון אני לוקחת אוטובוס.