אתמול הבנתי כמה שאני בת 17.

יצא לי לשמוע כמה אנשים בשבוע האחרון, אומרים את הדיעה שלהם על כל מיני דברים.

אחד ניסה לשכנע אותי שאדם שנפגע או מתעצבן מהזולת הוא פשוט עדיין לא סגור על עצמו, והדרך לחיים שלווים עם החברה הוא פשוט להבין את זה.

"אני לא חושבת, כי" ושוב נגררתי לכל מיני פיסות דוגמאות מחיי, מה שגרם לזה להיות מעט פסיכולוגי.

"זה בסדר, זה מה שכולם אומרים לי בהתחלה, את תראי"

אתמול בלילה מצאתי את עצמי במסיבה של אנשים גדולים. רציני, מועדון עם הרבה אנשים שכבר סיימו בית ספר מזמן, כנראה בבקרים משרתים איפשהו, או לפחות שירתו, ובין לבין מנגינה ציונית ובירה ב13 שקל.

נסעתי עם שני חברי קן לשעבר שמתגייסים ביום ראשון, שאולי חצי שעה לפני זה חילצו אותי ממסיבה אחרת, לא רועשת ולא אופה. אחד ממש רצה, השני עוד התלבט.

הסתכלתי מסביבי. אנשים באו באוטו. חלק נראים טוב. שמתי לב לכמה מבטים מחייכים שבחנו את הפס הלבן מתחת לחולצה השחורה, הכובע והמבט התוהה. בפנים שירי נח"ל ובירה ב13 שקל ומי יודע, אולי.

"נו, עומר, בוא כבר"

"לא יודע"

"כן, בוא נכנס" אני אומרת פתאום.

"את בטוחה?"

"כן. מקסימום, אני מבטיחה לך- אם אני לא אהנה אז אני אמצא לעצמי הסעה אחרת הביתה."

בסוף נכנסו. 25 שקל. חדר אחד באמת נראה נחמד, והפרוזדור לחדר השני קצת יותר הפחיד.

לא היה כזה טראגי, סתם, היו שם אנשים שרקדו.

אנשים. בוגרים. שרקדו.

הו אלוהים מה אני עושה פה.

לא היה המון, אבל הם נכנסו לתוכו. התחילו להשתחרר קצת.

הבנתי שזה לא המקום שלי.

באמת שמצאתי לעצמי הסעה. קצת מכבידה על האדם שהגיע, אבל ניחא.

עומר יצא החוצה לחפש אותי.

"נו, בואי, נשמח אותך קצת"

היה נורא קרוב ללקנות לי משהו אבל אמרתי לו שזה בסדר, וזה פשוט לא מתאים לי עכשיו.

אז שוב יצאתי החוצה, תוהה למה לעזאזל אני מתוסבכת כזו, הרי, כל אדם אחר היה נהנה במקומי. מאיה, או הילה או לא יודעת. ורק אני נמצאת פה ומרגישה ש.. לא. עדיין לא.

דווקא נהניתי לשבת בחוץ, להסתכל על אנשים. אני אוהבת לצפות בהם, פשוט.. לא מסתדרת עם הקטע הזה של האינטראקציה.

עומר שוב יצא. ישב קצת איתי.

הוא באמת שיותר מבסדר.

אולי אמרתי משהו מצחיק, אולי הוא צחק.

"למה את צינית כזו?"

"האמת? כדי להצחיק אנשים"

ובאמת. זה לא שאני לא מרירה, אבל זה תמיד הג'וק הזה בראש לשעשע את העולם סביבי. הבידור הזה. אני לא יפה, וגם לא כלכך כוסית, אז לשתוק ולהתנהג כמו עציץ זה לא מתאים לי כלכך. אז או שאני חייבת להגיד משהו חכם או.. מצחיק. אין בין לבין. וזה נורא דופק כי אני כל הזמן בלחץ לשעשע ולבדר ולהיות אטרקטיבית, וזה קשה, ורוב הזמן לא מצליח לי, ואני חוזרת לתפקיד הכלום שלי שבאותה מידה אני יכולה להיותגם ספסל או שיח.

הוא שאל אם חברות שלי מבינות אותי, ואמרתי לו שכן. כאילו, הן מנסות, הן מכירות אותי פחות או יותר. דיברנו על העניין הזה כמה זמן (ממש קצת), והוא אמר שכמה שהוא נראה פתוח דווקא הרוב נשאר בראש. שבסופו של דבר הוא צריך להתמודד עם אנשים לבד. והוא נורא מסתדר עם כל העולם, הוא מהאנשים האלו שחברים של כולם, ואולי דווקא בגלל זה.

אני אומרת דווקא בגלל זה כי בתחילת השבוע כשהייתי אצל דרור ועשינו כלום במשך 4 שעות ("זה המערכת יחסית שלנו, פעם בכמה זמן אנחנו נפגשים לכמה שעות, עושים כלום, ויום אחרי זה מתעלמים לגמרי אחד מהשני" "היי, זה כמו יזיזים אבל רק בידידות"), יצא לנו לדבר על זה. סיפרתי לו על החרדות שלי, שזה הדבר שהכי קשה לי איתו כמעט. ואולי חשבתי שסיפרתי לו בכל מקרה. והוא אמר לי משהו שדווקא עם רוב האנשים הוא לא מסתדר, שדווקא בגלל זה הוא מסתדר עם כולם. שמהנקודה הזאת של הלבד יש לו חברים.

(היתה לנו שיחה נחמדה דווקא שם על המרפסת/גג, והרבה רגעים של אוטיזם ורהיטים שסוגרים אותך ביניהם לגרביטציה וגיטרה ורדיוהד וכמה אמרות מטופשות שלי, וזה מעצבן אותי כל פעם מחדש שיש אחרי זה זה פשוט מת לגמרי וחוזר לפני מבחן כזה או אחר. אבל ככה  זה, אולי עדיף ככה)

לפעמים אני כלכך מרגישה בוגרת בין קטינים. אני מבינה כלכך הרבה וכלכך פנימה ואני כמהה לאלטרנטיבה אחרת, לבגרות, אולי לאנשים כמוני. אמרו לי הרבה שאחרי בית ספר אני אפרח, וזה קצת הגיל שאתה מתחיל פה ושם עם אנשים גדולים.

אני אוהבת להסתכל על זוגות ב20+. למה? לא יודעת. הם בדרך כלל לא כאלו יפים ולא כלכך נראים טוב, לא כאלה פנסי בתור בסופרמרקט או בבית קפה. אבל הם נינוחים.

המסיבה אתמול הפחידה אותי כי אני, במקום מסוים, עדיין לא יודעת איך להתמודד, להגיע לנוחיות כזו. עם עצמי. עם העולם.

דווקא יוצא לי ללכת למסיבות. בחצי שנה האחרונה הייתי באיזה.. 5, אולי 6.

המסיבות האלו במועדונים, סובבים סביב דבר אחד: אלכוהול בעיקר. רוב האנשים שותים, רוקדים, נוגעים פה שם, לפעמים מקיאים ולפעמים הביתה. אני יודעת שאני לא מסוגלת להזיז את הגוף שלי בלי זה, לא ליד אנשים בכל אופן.

האמת היא, שאני לא כלכך מסכימה לזה, ערכית. לא מסכימה לזה, כאילו, אני חושבת שזה נורא עצוב שזו הדרך היחידה של אנשים להשתחרר, להפתח, של כל אדם לעצמו עם השוטים והוודקה במיץ תפוזים. שיש חבורות של אנשים שכל פעם שהם נפגשים הם שותים. יש בזה משהו נורא מעציב.

אבל כשאני שם, והם סביבי, אז.. לרקוד? לעשות ככה? להזיז את זה? אני לא מסוגלת.

ואתמול ראיתי הרבה אנשים שמחים. היתה שם שתיה, ובזול, ואנשים שתו. אבל לא בהכרח בשביל זה, ולא בהכרח זה מה שסובב אותם.

כי זו הנוחיות. הנוחיות הזו עם עצמך שאתה לא בהכרח צריך דברים חיצוניים בשביל להגיע אליה, בשביל לרקוד, בשביל לדבר ולצחוק ולהיות משעשע ולהסתדר עם האחר.

ואני עדיין לא יכולה. אני עדיין לא מסוגלת.

אז בהתחלה כעסתי על עצמי, שלמה אני לא ככה ולמה אני לא כזה.

ואז חשבתי שאולי זה בסדר. שמותר לי עדיין להיות ילדה קטנה, כי אולי אני קצת עדיין לא בת 17. עם כל הדיבורים על גדלות ובגרות וחוסר מקום, שאולי זה בסדר שאני לא מוצאת את עצמי במסיבה של 20 פלוס מינוס. אולי זה עדיין לא המקום שלי.

שלשום ואתמול חייכתי הרבה עם איזה אחד ולעיתים המחשבות שלי הלכו קדימה. בעצם, למה לא? לפני שנתיים זה כמעט והיה לגיטימי. עשו את זה לפני. כן, אפילו משהו מחייב קצת, אפילו לא. ואולי לא. אולי סתם נזרום עם זה?

נעזוב את כל מה שבין לבין, ואלף ואחת סיבות שזה לא יקרה, שכנראה מה שזה. כמה שזה נשמע טיפשי, אבל אני לא רואה את עצמי בקשר זוגי אמיתי עם מישהו. אני מרגישה צורך לזה, כבר יותר מ3 שנים, משהו שמדגדג לי בלב, בבטן, בראש. אולי אני סתם רעבה.

אבל אני לא רואה עצמי. גם כי.. אין לי זמן עם אלפי המחויבויות עלי עכשיו להתחיל לחפש ולהשקיע וזה, וגם כי.. אני לא רואה את עצמי שם. בינתיים אף פעם לא נתתי את עצמי לגמרי למישהו, מבפנים יעני. לא חושבת שהיה מישהו שהייתי איתו שיצא לו לראות קצת מתוכי. אף פעם לא הייתי עם מישהו שאהב אותי, או אהב משהו בי.. או לא יודעת איך להגדיר את זה, אבל אני מבינה את עצמי. ובינתיים אני לא רואה. לא מבחינת דימוי עצמי נמוך, אלא באמת. אם יצא אז יצא ואם לא אז לא.

אוף הסתבכתי.

יש סיכוי די גדול שדיברתי הרבה שטויות עד עכשיו, ויאללה זדיינו, מותר לי. אני מרשה.

כמו שאני מבינה איך כל זה מתקשר לי בראש, וזה כן, זה הרבה חוטים שהושחלו מאותו קוף מחט. בסופו של דבר מה שנארג זו אני.

עד כאן פלצנות להיום. או לפחות לפסקה זו.

עוד דבר שמצחיק וגם כן קשור (לפי ראות עיניי) זה שהיום זה סוג של B-day בשבילי. לפני שלוש שנים פתחתי את הבלוג הזה. באמת, אתם יכולים לבדוק בארכיון. זה 37 חודשים שבהם בתדירויות כאלו ואחרות כתבתי פה כמה מילים שהיו לי בראש.

אם תעברו מחודש אחד לאחר (ואני מאמינה וממליצה לכם לא לעשות, ואין בשביל מה), משנה לשנה, תראו שהתבגרתי. לא בעיה לראות מהסתמיות הזאתי בחודשים הראשונים שהסתירה בדידות עמוקה, דרך צבעים, תמונות, כינויים, אירועים ומילים, ל.. בעצם, בדידות עמוקה שמסתירה סתמיות. ברוח טובה.

התבגרתי? כן. אבל אני בסך הכל בת 17. כמה שזה נראה גדול כשאתה בתיכון ולא מבין כמה גדלת וזה גיל של סדרות נעורים, זה בסך הכל.. ההתחלה. גם צרקיך לזכור שדוסון וחברים בני 30+.

אולי זה סתם בריחה, אבל זו האמת. אולי בעתיד אני אעשה עם זה משהו.

או אכתוב על זה עוד כמה דברים.

או אתבגר.

נראה.