לא היה לי דבר להציע לאיש פרט לבלבול שלי עצמי |
| 1/2003
נו, יום שבת.
אני חושבת שהיום שאני שונאת יותר מיום חמישי זה יום שבת.
כל כך ריקני ומשעמם, שאין מה לעשות. יום חמישי זה לפחות נגמר בטוב...
אתה קם בבוקר (אם אפשר לקרוא לזה בוקר) מת מעייפות מעודף שינה, מתמתח, יורד למטה לאכול איזה משהו משמין (ע"ע ג'חנון) במטבח שמבולגן לחלוטין מארוחת שישי, מחכה איזה שעה בלי לעשות כלום עד הארוחת צהריים, שם אתה אוכל פי שתיים יותר מה שעושה לך כאב בטן, מסתובב חסר מעש בבית עד שעות האחרי-צהריים המאוחרות ושם אולי אתה יוצא לאיזה חבר או פעולה.
טוב, ככה זה אצלי לפחות.
רגשות הבדידות אצלי התחזקו פי עשר ככה. היה לי חלום מוזר למדי בלילה (בסוף כולם מתו) ואני מתה משעמום.
אני רוצה לדבר עם מישו, ככה, בא לי. לא דיבור מעמיק כזה (זה מדכא אוית עוד יותר) אלא סתם משו קליל בלי הרבה משמעות. המשפחה שלי היא לא בדיוק הטיפוס לדבר איתה-היא סתם תצרח עליך במקום אז אני די שותקת. כל היום
גם יש לי בחילה.
אוקיי, נסדר עובדות.
יום שבת, אני לבד, אין לי עם מי לדבר, אני סובלת מדכאון מתמשך בימים האחרונים, ההורים שלי סתם צועקים עלי בלי סוף, אני מתחילה להגמל מלהסתכל במראה, יש לי בחילה חזקה (כנראה בגלל הסעיף הקודם), ואם זה לא מספיק-לאחותי יש בת מצווה היום אז גם לצאת מהבית אני לא יכולה.
היפ היפ הוריי.
נמאס לי מהמבט החלול שלי. נמאס לי מעצמי. איכס, אני מגעילה את עצמי.
ולחשוב שלפני שלוש שבועות (בדיוק) הייתי ממש מאושרת. זה מעודד... :/
אוף..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
