היום שנה.

היום לפני שנה שלמה הטלפון שלי התחיל לקרטע ג'אז ושיחת חולין החלה.

(אניאוהבת להגיד שיחתחולין)

ונסענו.

ימינה.

שמאלה חזק.

חזרה.

סרט, הביתה, נשיקת לילהטוב.

עכשיו כלום.

ביום שני היה שוב פיגוע בנתניה. בטח מי שקורא כאן (מישהו עדיין קורא כאן? אני זוכרת את המנויים מהפרו, אני יודעת שאתם אי שם איפשהו) לא מבין מה אני מזכירה בכלל, הרי העליתי כרגע את העניין באוב השגרה, בלי צחוק. עברו 5 ימים מאז.

אני זוכרת כי היום אמר את זה מישהו בנאום מאוד מרגש, והזכיר לי כמה מילים.

אבל לא יוצא.

המוסר השכל הוא שבכל אופן זה מתסכל. זה פשוט מתסכל.

זו לא הסכנה. זה הצל הזה של הכמעט שאנחנו חיים בתוכו.

ב18.5.01, הייתי באיקאה עם אמא, כשאבא התקשר כששמע שיש פיגוע באיזור.

ב12.7 השנה התקשרה אליי מדריכה לשעבר כמה פעמים ואני? לא עונה ולא קליטה. היא נלחצה, כי היאהיתה בנתניה כמה פעמים ורק אתמול בלילה דיברתי איתה בטלפון ואמרתי לה שכן, אני עובדת עכשיו אצל אבא שלי בבזק, וכל מי שהיה בסביבה יודע שנו, זה מול הקניון.

ואמא שהתקשרה ביום שני כמו פסיכית לטלפון שלי לבדוק שדווקא היום לא הברזתי מבצפר ונסעתי להסתובב בקניון השרון בנתניה, כי הרי אני עושה את זה כל יום.

ואז מה שהיתה לי מתכונת בתנ"ך באותו יום,ואני בכלל לא נוסעת ככה סתם לנתניה, ואם כן אז לא לקניון. ואז מה שלפני חצי שנה הדרכתי באותו אחרה"צ בקייטנה ומזגתי מיץ פטל לילדים קטנים ובתום לב השארתי את הפלאפון במקלט. או שבכיתה ז' היינו בצד השני של נתניה, כי זה לאזה, זההקניון השני.

ואז מה שזה לא כזה, ושיש יותר קרובים, אנשים ששמעו, שהיו רחוב ליד, שבדיוק נסעו, יום לפני, רגע, ראו, חלקי גופות ודם. אז מה שזה כבר לא מזיז ובכלל לא מרגישים, שאני אפילו לא מרגישה, שאני אפילו לא מכירה את הפנים, שאני כבר לא מבלה שם יותר, לא גרה שם יותר, שזה חיצוני, שאני בבועה.

זה מתסכל. זה פשוט מתסכל. אני לא יכולה להגדיר את זה אחרת, את הרגשת השוב הזאת. שוב מחבל מתאבד, שוב בכניסה לקניון שהוחלפה אלפי פעמים, שוב פיגוע בקניון השרון, בנתניה. אותו מקום, אותה שעת לפני-אחרי צהריים לא מוגדרת. שוב הכל.

השיחות הבהולות. ההייתי באיזור. השמעתי את הפיצוץ. את מי אני בדיוק מכיר שם. מי בדיוק נסע, הלך. את הקריבות. את הדיבורים אחרי זה כשעובדים ליד מורים בבצפר, ליד אנשים, שני מבוגרים בחדר כושר שמייעצים לשני איפה לחנות הכי בטוח. של ההייתי שם אתמול.

יום אחרי הפיגוע הלפני אחרון, ישבתי בתא המשרדי שסידרו לי שם ממול, ואני לא זוכרת איך גיליתי את זה, אם הסתכלתי או נפל עלי משהו, אבל קלטתי שהחלון של הדבר שלי שבור.

הוא אפילו לא משקיף לקניון, לא רואים ממנו דבר מלבד האיזור שבהמשך לגשר אם אני לא טועה, ליד הדואר. אבל החלון נשבר, וגם חתיכות זכוכית נפלו עלי אחרי זה, ככה סתם.

וגם זה נכנס מצוין לכל הסיפורים, וכמה הייתי קרוב. כן, איפה שאני עובדת כלכך קרוב שאפילו החלון שלי נשבר. כן, תתפעלו. עד הפיגוע הבא.

נמאס.

מהצל הזה. מהמחשבות.

על האם אני. על הפיצוץ. על אנשים חשודים.  האם לשבריר שניה מרגישים.

אני מפחדת עד מוות שדברכזהיקרה לי, ועוד יותר עכשיו,ב17 ימים האלו עד ליומולדת 17 שלא האמנתי שתהיה לי.

זה מטורף, הצל הזה. למה ילדה שאפילו לא בת 17, צריכה לחשוב על פיגועים בצורה כזאת קרובה? למה אנחנו צריכים לחיות בצל?

בארה"ב תופסים את הישראלים כמעט קוסובו, לפחות ככה אני הרגשתי בחלק מהמקרים. Where are you from? Israel?! oh. wow. אדם אחד, מוכר בוריטו תמהוני באורלנדו אפילו, אחרי בהיה של כמה שניות ושהוא בחיים לא היה מנחש, שאל אותי איך זה שם, with all the Bombing and that. צחקתי ואמרתי שזה לא כזו ארץ שתמיד במלחמה, דיברתי איתו קצת על ההתנתקות כי זו היתה התקופה שאחרי, שלא תמיד יורים עלינו, ופיגוע זה פעם בכמה חודשים או משהו. שהיה אחד לא מזמן. וחוץ מזה אנחנו פחות או יותר נורמלים.

אחרי זה אמא אמרה שאני טיפשה, כי מה שלי נראה נורמלי כ"אה, כן, פעם בנהרגים חמישה אנשים, לא נורא", זה לא באמת נורמלי בארץ בפסיכית הזאת. ושדעת קהל לפעמים, ועוד שם מעבר לים, כלכך חשובה.

וצילמו את הפיצוץ בטלוויזיה.

ושוב חמישה הרוגים, וסימני דם על הדוגמניות.

וחמישה ימים אחרי זה מישהו אומר באיזה נאום מרגש שחמישה ימים אחרי זה, וכבר הספקנו לשכוח.

בעקרון, רציתי לכתוב פוסט על למה לסדר את הזמן שלי יפתור לי את החיים, ושאני רק צריכה להתחיל, והתמהמהתי בזכרונות העבר ובכמובן, לבלגן את הזמן שוב.

ואז כנראה שפספסתי איזושהי הזדמנות לעתיד.

(אל תהיו כמוני)