ראיתי עכשיו Closer, מאוד אהבתי. משהו בו נורא עדין וזה המ שכובש בו, לפי דעתי: המורכבות העדינה, הריצה העדינה, העובדה שכל סצינה צריך ליישב את כל העובדות מחדש, האנשים היפים שבו.

ג'וליה רוברטס בבלונד מלאת עוצמה ורוך, ג'וד לאו פשוט יפה, וכשהוא מרים גבה או אפילו במשקפיים, למרות שהפנים שלו לא מושלמות מבחינת כל מיני ובהרבה סצינות הוא נראה די רוסי, היו הרבה סצינות, הרמות גבה, שינויים מזעריים בפנים שחשבתי לעצמי- הוא כלכך יפה, ולידי מאיה אומרת בדיוק את אותה משפט על אותה תזוזה כמעט לא מורגשת בדיוק. גם הרביעי שלאו דווקא לפי סטנדרטיים די יפה, ונטלי פורטמן בסרט הזה מושלמת.

הייתי הכי רוצה שפתיים יפות יותר. בכלל, כל החלק הזה של הפנים שלי לפי דעתי דפוק לגמרי. זה אפילו האף, חשבתי על זה והייתי מסדרת איתו אילו רק היו לי שפתיים אחרות. תפוחות יותר, רכות יותר, חלקות יותר. לא מלאות-סיליקון, לא מעובות, רכות. קיימות במידה מסוימת. זה לא שאין לי שפתיים בכלל, אבל אני לא אוהבת אותם. אני מרגישה שיש בהם משהו כמעט מעוות, השפה העליונה שלי לפעמים. לא יודעת. ויש לי גם שיניים גדולות יחסית, ועם שפה עליונה כזו, אז לא כיף.

זה סתם דימוי עצמי נמוך.

אני פשוט ממש אוהבת דברים יפים. כן, כמו ילדה קטנה.

לאו דווקא כל הנוצץ, לפעמים סתם החן, הקומפוזיציה. לפעמים שילוב מסוים של צבעים, גופיה ורודה מתחת לסוודר ירוק או שרשרת כבדה בורוד כהה עמוק וצווארון כתום, ממש עושים לי משהו. אני זוכרת אפילו בפולין שמישהי לבשה משהו והיה בו הרבה חן, משהו שהשרשרת ועוד איזו חולצה מתחת היו באותו צבע, שרשרת תכלת וחולצה לבנה או משהו, ואני זוכרת שזה אפילו ריגש אותי קצת. לא יודעת למה.

יופי. כמה זה טומן בתוכו.

במקום שאני גרה בו יש הרבה בנות יפות. האמת שאני חושבת שיש יותר יפות מאשר רגילות. לא מכוערות אפילו, פשוט באמצע, אנשים נורמלים. נראה לי זה גמכן היה בפולין שהסתכלתי על כל אלו שהיו סביבי וכל אחת אחרת- עיניים ירוקות, חומות, כחולות, אפרוריות, שיער חום מתולתל וארוך וקצר ובהיר ואדום ומקורזל וחלק, וזו בהירה והשניה קצת פחות, וכאלו עם שפתיים אדומות כמו בשירים יפים, וכאלו עם עיניים אבודות או צוחקות, והרבה.

לפעמים אני מוקפת בכלכך הרבה אנשים יפים שאני הולכת לאיבוד, אני והעכבריות שבי, וההפ המוזר.

היה שלב שהכי הייתי מסתכלת בו על שפתיים. גם היום. זה המון המון עוצמה, שפתיים, לפעמים זה פשוט סך כל פרצופו של אדם.

אני מתעסקת המון במראה חיצוני, יחסית לאדם שיש לו לתת יותר מזה. לא יודעת איך להסביר, זה לא נאמר מיהירות, זה לא "אני מכוערת, אבל מה זה עמוקה". אני פשוט יודעת שזה לא חשוב, שהיופי הוא בעיני המתבונן, שזה מה שאתה משדר.

פגשתי ילדות יפות עם אף שלא לגמרי ישר או שפתיים דקות, ולפעמים ילדות שהיה להם את כל הדברים שצריך, אבל הם לא תפסו את העין שלי בצורה מיוחדת.

אני בכוונה מדברת על בנות כי משום מה אני בדר"כ לא מבחינה או מייחסת חשיבות ליופי אצל בנים. באמת שלא יודעת למה.

אבל קורה המון המון המון שאני פתאום מוצאת את עצמי בהיסטריה שאני כזו מכוערת. באמת בהיסטריה. אומנם אני לא מראה את זה כלפי חוץ חוץ מדיפרסיה קלה ונסיונות התחפרות באדמה (לא, לא מראה את זה כלפי חוץ בכלל..), פתאום כולם כלכך יפים סביבי ואני לא. אבל הכי לא. אני עכברושית, מטונפת, מגעילה, דוחה, הפנים שלי מצמררות אותי, זה מן צורך לגרד את עצמך. זה כואב.

וזה לא משנה שלרוב האנשים לא אכפת, ואת כל השיחות שאני עושה עם חברים שלי לפעמים, כי אצלנו כולם בטוחים שהם מכוערים, ואני אומרת להם שזה לא באמת משנה ומי שם לב ומה שחשוב זה איך שאתה מסתדר איתם, לא? וזה לא משנה שגם לפעמים אומרים לי שאני יפה.

לפעמים זו ההרגשה הפנימית הזו. של כיעור נצחי. של תת אדם שבכלל מעז להראות את פרצופו כלפי חוץ.

אני באמת מקווה שעוד כמה שנים זה יעבור.

מאיפה זה בא בכלל?

רציתי להגיד שנורא נהניתי מCloser.