שאני אגיד שלא התאכזבתי? התאכזבתי.

יכולתי להגיד את זה יותר טוב. כמה רעדתי, הקול לא היה שלי. שונאת מקרופונים. בכלל לא הרמתי את הראש מהדף, לא הסתכלתי על העיניים של האנשים. כמה שזה חשוב.

כי אני לא אוכל לדעת עכשיו לעולם אם זה היה ואיך. רק לפי העיניים וכמה שהם מרותקים. מצד ימין למטה שמעו דיבורים.

כמה אמרושזה יפה. הייתי חמודה. היא לקחה ממני את הדף ואמרה שהיה מקסים. אמא התרגשה. אבל יכולתי לתת יותר.

ובכלל במקום הזה. אני חושבת שחוץ ממה שדיברתי עליו והלילה הזה בין שבת לראשון עם האינטימיות הזאת שהייתי חוזרת עליה שוב (אבל כנראה שלא), בכלל הוספתי במשהו? אני מרגישה שכמעט ולא הייתי שם.

בסרט. בתמונות. למרות שאמא אומרת שהיו הרבה.

אבל יכולתי להיות יותר.

למה זה מציק לי?

יש בי איזה משהו שרוצה להיות מרכז ההתקהלות. לפעמים זה מצליח. ממש לפעמים. וזה כלכך הרבה אנדרנלין, ובכלל. קשה לי להיות בצד, אולי בגלל זה.

אני מרגישה שיכולתי לתת יותר. אפילו לחוויה.

אבל כנראה שרוב הזמן שם הייתי לבד. רק אתמול שמתי לב. לפחות בראש.

הרבה חוויות שעברתי מחוץ להם, דברים קטנים. כמו לשכוח את התיק בכל מקום או לאחר כל הזמן ולאבד דברים ממש חשובים. אני מרחפת בשנה האחרונה, או שרק בשנה האחרונה זה קיבל לגיטימציה, לא יודעת. אבל מי זוכר?

פתאום כל כך התחשק לי לחזור לשם שוב. בחיי.

למרות שטענתי שלא הרגשתי כלום. פשוט ציפיתי יותר מידי, חיפשתי יותר מידי. לא בעיה למצוא סמליות במקום כזה, זה קורה כל הזמן. וזה כבר לא עושה צמרמורת.

לחזור לשם לבד. אולי עם עוד בנאדם אחד, לא יודעת איזה. לא לשבוע, אפילו כמה ימים בכל מקום. להבין, באמת להבין.

כשהיינו ביער כלכך רציתי להרגיש משהו. מסביבי כולם בכו, כולם הרגישו- גם הטובים שבציניקנים. ואני הלכתי, וכלום. יום אחרי זה או לפני זה יצא לנו להשתין באיזה יער, כל היערות בפולין דומים. בזמן השתנתי חשבתי לעצמי איזה קהילה יהודית נרצחה כאן. מרחוק ראיתי תחת של מישהי.

במה הם שונים? העצים שם כולם נראים אותם דבר, בלופחובה אדומים. מזעזעים יותר, אין מה להגיד. בתקווה שפתאום מתחילה רוח חזקה וקולנית שנשמעת כמו בכי. העצים רועדים עומדים ליפול.

אני זוכרת שהלכתי שם ומלמלתי להרגיש. דיברתי לעצמי בשקט ואמרתי "אם באמתהיה פה משהו, תוכיח לי. תן לי להרגיש את זה". אני חושבת שזה היה הקטע שבו אחד העלים הקטנים שנופלים שם בשלכת תמידית עצר. לא זוכרת איך הוא נראה, אבל הוא נפל מטה כמו נוצה, בכזו קלילות, איטיות, עד שהוא נעצר מולי. פשוט נעצר. הלכתי עם הנר והוא המשיך איתי, באיזור החזה, עד שנפל סופית או נדבק לחולצה.

זו לא בעיה לחפש סימליות בפולין, אמרתי. העלה הזה, שאולי הוא או השתלשלות האירועים היתה תוצר דמיוני, כמוהו היה גם הרגע בו מצאתי את רשימת שמות הנספים מהמשפחה. שם בכיתי, באושוויץ בירקנאו, איזו נכדה גרועה אני, לא שואלת שאלות יותר, לא שומרת על דברים. בסוף מצאתי את הדף בספר תהילים. "וואו, כמה סימבולי". אבל רק למי שמחפש.

למרות העלה והשלכת והעצים הצורחים והצמחיה הירוקה בבורות המוות לא הרגשתי הרבה. המקום הזה לא נגע בי, רק הרבה כעס על היותי שונה. מתי בכיתי? כשמישהי אמרה לי משהו פוגע. אולי על מה שהעברתי, אולי על מראה חיצוני. זה כלכך כאב לי. אכלנו צהריים ולא יכולתי להתאפק ובכיתי. כמה בכיתי. כמה שאני מכוערת שאני בוכה. על זה הכל סבב. אחר כך עוד מישהו הקניט אותי ואמר "תני לי לצלם אותך, כמה שאת מכוערת". לקח לי כמה חודשים להבין כמה אידיוט הוא היה, כמה שהוא שאב את הבטחון העצמי שלו מהחוסר אונים שלי. קשה לי להגיד עדיין שזה לא נכון, כי אני יודעת איך אני נראית. אני לא אוהבת את זה, תמונות שלי רוב הפעמים מעבירות בי חלחלה (איזו מילה מוזרה). כזו גדולה ומגושמת וחסרת כל נשיות וחן, זה מה שאני חושבת ומרגישה. אבל אין לי כוח להכנס לזה עכשיו.

יום אחר כך היינו בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק. אני זוכרת שנורא התרגשתי. ירד גשם, לבשתי את הסוודר של אבא, היה לי כובע צמר מוזר, והייתי בבית יתומים. ה-בית יתומים. אני זוכרת שהיתה לי הרגשה מאוד חזקה של התרגשות, של קשר למקום הזה.

זה חיזק אותי, תחושת ההרגשה הזאת. כלכך הרגשתי בלוק במסע, בהרבה מובנים, ואיך אני יכולה להגיד שאין לי רגשות? הנה, הנה אני מרגישה. באנדרטת רפפורט. במילא 18, אוספת אבנים מהרצפה. הרגשתי.

זה היה כל כך משחרר.

אין לי כוח.

מעניין אם הייתי מצליחה לבטא את עצמי אם הייתי בקולנוע. ואולי זה סתם כשלון שהתבססתי עליו יותר מידי זמן.