עצב שכזה מילא אותי היום. את שתינו.

ישבנו אני ורותם באחו, הוא עכשיו גדל מחדש. כל שנה הוא גדל מחדש. העשבים קצרים כמו דשא, ובעצם גם חרשו שם, אז מה ההבדל? אחרכך הוא יגדול עוד קצת עד שבסוף יגיע למותניים (או ידגדג את הירכיים, שכלבים קטנים כמו הכלב שלי היו נעלמים בו. והוא נעלם שם, באנו במרץ בערך והוא דילג באחו ורק ראו את הראש שלו. אבל הוא מת כבר), יתפתח העשב, יצאו הזרעים המלכלכים האלו, עד שיתייבש, יחרש, ובקיץ ישרפו את הכל. זה כבר קרה פעמיים.

ישבנו שם וניסינו להזכר איך היה לפני שנתיים. אז הוא היה הכי יפה, לא משנה כמה פעמים יגדל שוב. העשב היה גבוה יותר, מלא יותר, העץ היה רחב, הבית עדיין היה שם, הקורות שנדפקו אליו. הכל היה חדש וחזק ותמים וצעיר. זה היה השנה הראשונה שלו, בסתיו שלפני היה בסך הכל כלום חרוש, מה שנשאר מפרדס שנכרת. רק אז החל לצמוח.

זוכרת את הפעם הראשונה, עם אוריאל והפרחים הלבנים והרטובים. או פעם אחרת שחיכיתי להילה, יושבת וקוראת בין העשבים, והם היו כלכך גבוהים שעשרים דקות היא עמדה מטרים ממני ולא ראתה.

הכל היה אז ככה. תמים, צעיר, נכון.

"הייתי חוזרת לתקופה הזו רק כי היינו מלאי תקווה"

כמה רציתי את ג'. כמה אהבתי אותו. מאיזו נקודה הדרכתי, באתי לקן. מאיזו נקודה התאהבתי. האחו. היו לי חברים, הרגשתי פחות בודדה. מפגרת, אבל פחות. אבל יותר מאושרת, שמחה, מצחיקה, מטומטמת. יפה כלכך. לא בפנים, בגוף, בי. במה שהתחולל. היתה לי כזו תשוקה לחיים, כזו תקווה. זה פגע בי הרבה, כי הולכתי שולל אחרי מילים ריקות. כי רגעים קטנים גרמו לי לחשוב שהמצב קיים איכשהו.

בזמן האחרון אני מסתכלת עליו. הוא גבה? הוא התבגר. התפתח פיזית. אחרי חורף ארוך של סוויטשירטים וכובעי צמר באיזה קרן אור אחת הגיע עם קצר. חולצה של פינק-פלויד, קצת קטנה. הוא היה כלכך רזה.

ועכשיו? התפתח. לא מזמן שמתי לב. הייתי אצלו, ובאיזו סיטואציה הזויה משהו הנחתי את היד שלי בשקע הזה בגב. פתאום אני מתחילה לשים לב לדברים. לאנשים בשכבה שגדלו. הגב התרחב, החזה. השקע בגב.

והוא ממש. גוף נחמד תפס לעצמו, למרות שלא נראה לי שהוא עושה משהו בקשר לזה.

"יש אנשים שזה בא אצליהם טבעי".

אף פעם לא הייתי מסתכלת על כאלו דברים. מה קרה עכשיו? מה קורה עכשיו? מה נשאר עכשיו?

כתבתי לרותם פעם שלפעמים אני מסתכלת ומבינה שזה אף פעם לא יהיה שלי. שבמקום מסוים ונידח אני תמיד ארצה משהו איתו, וזה לא יקרה לעולם. פשוט לא. וזה ממלא אותי עצב שכזה. עצב דק, קליל. לא דכאון. כמו שמיכה דקה, סדין, שאמא באה לשים בלילה בילדות, מכסה רגל סוררת שברחה מהמיטה. מכסה את כולי. לדעת שאף פעם לא יהיה.

מה נשאר עכשיו?

האחו חרוש. העץ... העץ. בהתחלה הורידו כמה קרשים שהיו ממוסמרים עליו כסולם, העזרת נשים ועוד אחד. ואז חרטו עליו דברים. שמות. דוד המלך. ואז ריססו אותו בצבע.

לפני חצי שנה בערך מישהו הוריד את הבית למעלה. לפני כמה חודשים, אולי פחות, כרתו חלק גדול מהענפים.

לראות אותו עכשיו, את האקליפטוס שלי, כזה דק. זקן. באמצע כיכר.

לראות את תקופת היודניקיוּת שלי מתרחקת. אותי מתבגרת, נהיית עצובה יותר, מיואשת יותר, יותר בודדה.

("את מרגישה בודדה?"

"לא. את מרגישה בודדה?"

"אני תמיד מרגישה בודדה")

עכשיו זה חודש קשה. חודש של 'מה היה לפני'. תקופה קשה שמעביר אותי הזכרון האובססיבי שלי לתאריכים, ודרך זה אני רואה כמה ואיך ומה אני עוברת, שנה אחרי שנה. כמה אני לנצח נשארת אני. וכולם מסביבי מתפתחים, בדרך זו או אחרת. נהיים גבוהים יותר, נראים טוב יותר, מסתדרים יותר טוב עם אנשים.

זה לא שאני עומדת במקום. אני סובבת סביב עצמי. אני מבינה יותר, אבל הסחרחורת לא נפסקת.

"כשאתה יודניק" אומרת לי זוגתי להדרכה. "אתה מאמין יותר. ברור לך שאתה מדריך וברור לך שצריך לבוא לקן ולהרים דברים ולשנות. כשאתה בי"א פתאום אתה מתחיל לחשוב למה. איך. בשביל מה" כל מה שברור מאליו מוטל בספק. נראה שטותי. אתה נראה שטותי.

אני חושבת שבסופו של דבר נבלע את זה.

נלך לישון.

גם ככה נראה לי חזרו החיידקים וכואב לי כל הגוף.

מישהי אמרה היום "עוד חודשיים אני מסיימת את גיל ההתבגרות". זה הצחיק אותי. עכשיו אנחנו כבר בסדר.