אני שמחה שנגמר. 2005 לא היתה השנה שלי, אבל אני שמחה בימים האחרונים. עייפה ומלוכלכת, אך מרוצה, כמו שאומרים.

אני מאמינה ש2006 תהיה טובה יותר, ואני אעשה ואני אשנה ויא רבאק.

אני צריכה לישון ולעשות המון.

וגמכן גיל 17. לא נורא.

יהיה טוב.

שיגמר כבר, אבל לחיוב.

"את ממש שמחה! ראיתי אותך בתמונות באתר, טוב שאת לא מאושרת"

"אני שמחה שבחרתי לצאת לטיול הזה".

ואני אבחר בעוד דברים.

טוב.

אתם מבינים? היה לי קטע מדהים לפני יומיים שבחניון שטח ליד כביש הערבה לקראת ליל קר בדרום, נשכבתי על השק שינה והסתכלתי למעלה. הכוכבים בשממה יפהפיים. ולמשך רבע שעה, אולי 20-25 דקות, פשוט שכבתי שם, שעוברי אורח כאלו ואחרים שעברו ליד הוזמנו לשכב לצידי ולהסתכל למעלה תוך כדי שיחה או שתיים, פשוט להסתכל על זה. והנגינה של זה שליד על גיטרה, שהיתה כזו מורכבת ויפהפיה, סתם ישב וניגן לבד, כי הוא יכול, בלי הטררם של השירים המוכרים שכולם יושבים מסביב, בשביל עצמו והלמעלה.

והפעולה על שיחה אמיתית ומה לא מזין את מה, והבריחה, והטלפוניים הסתמיים ביום שלישי והודעות סתמיות פחות, ועבדות בישראל ואיפה אני בכל זה, ולקום בכל בוקר לפני השמש וכלכך קצת, אבל בכל זאת להרגיש יותר עירניים ממה שאני מרגישה בדרך כלל, ולשבת קרוב לבני אדם, ולסדר ולצחוק ולרדת ולעלות ולרדת ולראות את הנוף, הערבה שוממת אבל כלכך יפה. וקצת לבד, וקצת ביחד, וקצת להתלכלכך, ויובש, קורה, ושיחות אמיתיות בלילה על ילדות ובגרות והורים וקן והתמודדות ובריחה ואתמול ומחר ועוד שבועיים. ולקום בבוקר, וזה מוזר כלכך לא להיות שם. ולהיות חניך.

ולא ממש מתחשק לי לברוח.