המקום הזה הוא המקום שלי, והוא איך שהייתי רוצה להראות לפחות, כמו שאמר לי פעם אחד, אני בדף אינטרנט. זה האני המתחוללת שלי בראש, ואולי בגלל הדינאמיות הזו אני מרגישה אליו הרבה יותר חיבור מהחדר שלי. הרבה יותר קל לצבוע, להתחרט, להחליף טפט, תמונה, הרבה יותר קל לעזוב אותו ולחזור, ויש לי בו גם מה להגיד. זה הדיאלוגים שלי עם עצמי רק כשאנשים מהצד צופים בי משתגעת, וחלקם בוחרים לראות את זה. אולי בזמן האחרון כבר לא, אם שמתם לב לכמות התגובות שכמעט ולא קיימת פה לאחרונה. זה קצת חשוב לי, כי לפעמים זה הפרמטר שלי לדעת עד כמה אני אבודה. לפעמים שאני מרגישה הכי גרוע בעולם, הכי בודדת, אני כותבת כאן ואז אתם (מישהו? שומע אותי?) אומר לי שהוא ממש מזדהה וזה בדיוק מה שהוא מרגיש, ואז אני מרגישה פחות משוגעת ויותר נחמה. והאמת היא שבסופו של דבר כולם מרגישים ככה, רק שלי לפעמים קשה יותר ללמוד איך לאכול את המציאות. לפעמים זה מסתדר לי, הבעיה שלפעמים לא, לסירוגין, כאילו לעולם לא היה תהליך למידה. וזו הבעיה שלי גם כשאני נוהגת, שיש שיעורים חלקים וטובים עם עוד מקום לשיפור, ויש שיעורים שפתאום ב14 מרגישים כמו 3, שאני שוכחת לעשות הכל, שהאוטו מתפרק לי בין הידיים וההילוכים נתקעים ועוד רגע גם אני באוטו שמקדימה או ליד. ואז הוא קצת מתעצבן עלי שאני לא חושבת וזה נכון, כי לפעמים אני שוכחת, ואז אני נורא כועסת על עצמי ונהיה לי עצוב.

"אבל אל תדאגי, אני לא באמת תולה תקוות. אני חושבת שאני איבדתי כל רגש שהוא לא להתבכיין על עצמי אולי אצל דור או זה שלפניו

לא חושבת שאני אוהב יותר. אני פשוט לא רואה את עצמי שם. לא באמת בכל מקרה, זה רק מחשבות של אולי שמשתלטות לי על הראש ואולי היה מצחיק פתאום שבפולין, ביום של מרד גטו ורשה הסתכלתי עליו וקלטתי שיש לו שפתיים כלכך יפות ואני רוצה אותו וזה לא היה- אני רוצה אותך כאן ועכשיו, עשה לי ילדים על האבן של מרדכי אנילביץ´. זה היה מן.. אני רוצה אותך שקט. הסתכלתי עליו, ועל השפתיים שלו, ועל המבט הסתום שלו, ועל השיער שלו וחשבתי לעצמי שאני רוצה אותו. אבל חשבתי לעצמי. מן.. זהו. זה המצב, וזה לא יהיה לעולם דו צדדי וזה בסדר, ואולי זו היתה הבעיה בשנתיים האחרונות ופשוט לא הפנמתי. מן אני אוהבת אותך חרישי כזה למרות שהיה ברור שאין מה, כי הוא גם באמת לא התייחס אליי בפולין. סתם, הסתכלתי עליו ואז זה עבר"

אז זה עבר.

כן, זו הבעיה הכי גדולה שלי. שאני מתבכיינת. בוכה במקום לעשות.

יש לי כלכך הרבה, שזה לא נתפס. נגיד עכשיו ממש חשוב שאתכונן לספרות כי אתמול דחיתי את הט. מגן שהיה לי היום והברזתי מבצפר בפעם המאה אלף בשביל להתכונן. בסוף לא תהיה לי בגרות, אני מרגישה את זה, אני מהילדים האלו.

"אני חושב שהמטרה של יום הורים זה לתת למורים להגיד ליד התלמידים שלהם 'יש לילד שלכם פוטנציאל לא ממומש'"

 "אל תשאל אותי מדוע, אבל כל דבר שאני חושב שכדאי שיהיה לי, מתחמק ממני איכשהו."

העוזר, ביי.