כאילו.

זו מילה שאני אומרת הרבה.

בפולין העירו לי על זה.

אני צריכה לדבר באנגלית יותר.

אמא מדברת מתוך שינה.

איך זה שלא לקחתי שום טקסט היום מהפעולה? היה דווקא ממש טוב.

שאהבה ויצירת קשרים רומנטיים נהיתה סוג של קשרי נדל"ן.

משהו-

הדבר הכי טוב מבחינה חברתית שאני יכול למצוא ברמה שלי, שיבין ויאהב את היחודיות והיכולות שלי בחזרה.

וואלה.

אני אשיג אותו ואחזור אליכם.

הוא אומר לי שאני יפה ואני מחייכת חיוך גדול כזה ובעיניים בורקות אומרת תודה. אני באמת מאמינה בזה באותה רגע.

אחרי שהרגשת האופוריה עוברת אחרי כמה שעות ואני מתמודדת עם העולם החיצון או לחילופין מסתכלת במראה או בתמונות שלי לעומת של אחרים, אני חושבת לעצמי על מה לעזאזל הוא דיבר שם. או שאולי הפנים שלי מסודרים איכשהו ואז כשאני נתפסת בעדשת המצלמה או במראה הן פתאום משנות צורה. משהו בסגנון אגדות עם נורווגיות עתיקות, דמויות שמשתנות ברגעים לפי מוסר ההשכל.

ואוליטעיתי והחברה שלנו תופסת מעכברים.

ואולי זה רק עיניים מוזרות שמסתכלות בי.

מזל שכזה.

אני מבולבלת ולא ישנה.

לפני 3 שעות חזרה הביתה. עשיתי שחור ופתור. אמרתי שאני רק אוריד עדשות ואלך לישון, אז הורדתי, צחצחתי שיניים, והתיישבתי כאן.

ואני לא מצליחה, פשוט לא מצליחהלסגור ולקום.

הנה יום ראשון חוזר ואני באותה נקודה.

המחשב הורס אותי

ואני עוד צריכה לקום מחר מוקדם. ברמת העקרון.

"למה את כותבת ככה?"

"לא יודעת. ככה אני קוראת לך"

"זה לא קוראת, זה כותבת"

"ככה אני קוראת לך שאני כותבת"

"מה זה הבולשיט הזה? תפסיקי להתפלצן"

"אבל באמת. ככה את בשבילי, ככה אני קוראת לך בראש"

"אולי תפסיקי עם זה? זה לא קוראת!! זה כותבת"

"שימרית, את לא מבינה שאני כותבת את החיים שלי?"

תמיד סלדתי מהמשפט "החיים זה כאן".