נגיד שבשבוע וחצי האחרונים יש לי משהו. נורא קשה לי להגיד ריגשי, וגם יזיזות זה לא. באמת קשה לי להסביר מה זה.

פגשתי אדם. נפגשנו.. פעמיים. פעם באמצע ופעם כאן.

נורא קשה לי להסביר מה היה ביננו כי אני לא כלכך בטוחה.

בפעם הראשונה הסתובבנו קצת, בעיקר הוחמאתי ממנו מאוד. בסוף היתה נשיקה, לא משהו רציני, רגעי וממצה, זה לא היה העניין בכל אופן. בפעם השניה היה יותר.

מיעטתי לדבר על זה. כמעט בכלל. יום לפני שהוא בא לכאן הילה אמרה לי שהיא הבינה שיש לי משהו ולמה אני לא מספרת לה דבר כזה. היא צודקת, אבל היה לי כלכך מוזר.

למה?

כי אני מרגישה שמגיע לי יותר מזה. כי אם היתה אינטימיות כלשהי ביננו (לאו דווקא פיזית), ופחדתי להסתכל לו בפנים הבנתי שזה לא זה. שאני נהנית מעצם הקרבה ולא מהדינאמיקה שביננו.

כי הוא לא כלכך מתאים לי.

כי אני יודעת שזה לא זה.

אז למה כן?

השבוע האחרון, מאז יום שישי בערך, עבר בצורה טובה. היה לי טוב, טוב מאוד יחסית. היתה לי הרגשה כזאת של שלווה ושל בטחון בעצמי, באיך שאני נראית, במה שאני.

זה מוזר עד כדי טיפשי. הרגשתי יפה, בטוחה קצת יותר מפעם במראה החיצוני שלי. ולמה? רק כי בנאדם אחד, שגר עד שעה נסיעה ממני, אמר לי שאני יפה. רק כי יש מישהו אחד שבאמת חושב את זה.

היחס של הסביבה לא השתנה. זה לא מצב שבו כולם קוראים לי מכוערת, או מנשקים את העקבות שאני משאירה על הבוץ. אנשים מתייחסים אליי וזהו. בעקרון, בזמן האחרון אני לא כלכך מגיעה לבצפר, וכמה שזה דופק אותי מבחינת ציונים ובגרויות, זה עוזר לי מבפנים. בלי כל הלחץ הזה של הסביבה, מה היא לובשת ואיך היא נראית ומה היא מנסה להגיד. להיות בבית עם טרנינג וסוויטשירט, ובחוץ עם ג'ינס וחולצה והכל כזה פשוט.. זה עוזר. גם הפעולה שהיתה ביום שבת, על בגדים ולבוש ומדדים חיצוניים וצבא וציונים השפיעה. הרבה דברים.

בכל אופן מה שניסיתי להגיד זה שהיה רגיל, רגיל שהרבה פעמים היה גורם לי להוריד הילוך ולפרוץ בבכי, סתם כי אני נוטה להיות דכאונית וכי חורף והכל אפרורי כלכך. אבל היה בסדר. הצלחתי להתמודד עם דברים יפה, כאילו, הלך פה ולא שם וזה הזעיף לי פנים אבל "מישהו חושב שאני יפה". שיש איזו חולצה שקצת לוחצת לי בצדדים, אבל "מישהו חושב שאני נראית טוב".

ואז הבנתי כמה זה טיפשי. אני שואבת עוצמה מאיזה אדם אחד שאפילו לא חשוב לי כלכך מבחינת ריגשית אלא יותר כדי לספק לי כל מיני צרכים רגשיים, ואני לא יכולה להגיד את זה לעצמי?

אני נראית טוב.

אני לא שמנה.

קשה להתעקש על זה, במיוחד עם כל הציניות של היום.

(אתמול בשיחה עם מישהו שאכפת לו אמרתי פתאום "ציניות זה לחלשים". מי היה מאמין)

אני לא צריכה איזה גורם חיצוני שיגיד לי את זה. אני צריכה לדעת.

אבל אני מפחדת לחתוך את מה שאני יודעת שאני צריכה להפסיק, כי אני יודעת שיהיה לי הרבה יותר קשה בלי זה.

לא נורא, זה בתהליכים.

לפני שעברתי תיאוריה היה לי שיעור כפול. גם היום היה וגם בשני, זה אומר שאני משתפרת, ואני באמת מרגישה ככה. יש לי עוד הרבה מקום והרבה זמן לפני טסט, אבל זה נחמד לא לשים לב שבכלל העברתי הילוך.

בכל מקרה, המורה שלי אמר לי, אני חושבת שזה היה באחת הפעמים הוא דפק לי ברקס (קשה באימונים, קל בקרב), הוא אמר-

"את, זה משהו את. מי שיהיה איתך, לא יהיה לו משעמם. או שהוא ייכנס לבית חולים לחולי נפש, זה תלוי".

או שהוא ניסח את זה ב"מי שיזכה בך" או ש"הוא יהיה מאושר", לא זוכרת, אבל העיקר הכוונה.

אני מרגישה שאני יכולה להגיע יותר.

שאני שווה יותר מזה.

שמי שירצה בי ירצה אותי לא למרות אלא בגלל. שאמנם אני לא נמצאת תחת כל מיני אידיאלי יופי, אבל יש בי משהו משלי. וזה לא למרות שהעור שלי קצת חום ואני כהה וקצת רחבה בצדדים ויש לי שפה עליונה דקה. זו אני וזה חלק מזה.

קשה לי להסביר.

אבל באמת שלמרות שאתמול היה קצת שפל, יותר טוב לי.