מחר יום שלישי האחרון שלי בבצפר.

המש"צית שלי פרשה.

אני מגרסת אוכל אנושי, ואז מאחסנת אותו במזווה שפתחתי בבטן. ובצדדים. ובלחיים. ובירכיים מדולדלות.

שמשון חזר. (מישהו זוכר? מישהו יודע? אחי הצעיר יהודה)

היה לי שיעור נהיגה גרוע. ("מה כבר יכול להיות גרוע בנהיגה?"- אחח, התמימות של יודניקים..)

ביומיים האחרונים באתי לבצפר בטעות בשביל שעה אחת.

במגן בספרות ירדו לי בין 5-10 נקודות על כתב לא קריא. (85)

ו3 במגן בהבעה.

ו11 נקודות במגן בתנ"ך על זה שלא באמת התכוננתי למבחן, אבל זהו.

(אני חושבת שרק בגלל שאני בת מורות נכנסות בי על זה שהכתב שלי לא מובן. כי אני בת! איך זה שאין לי כתב פוצי-מוצי מושלם?! "תתאמצי יותר", זה כלכך מתסכל. אני לא באמת יכולה)

העדשות יונקות לי את מאור עיניי.

נכון לעכשיו במחצית הבאה (שנפתחת במבחן במתמטיקה הקרוב ביום ראשון) אני לומדת 16 שעות.

נכון לעכשיו.

רק עכשיו אני מתחילה להבין את משמעות החיסורים המאסיביים שלי משיעורים השנה.

היום ילד מהכיתה שלי, שעבר על אנשים שנשארו לאיזה שיעור תנך- "מיכל בטוח לא נכנסה". ממתי הפכתי מחננת עולם עם ממוצע 96+ ללא ספורט להפרעת קשב וריכוז אחת גדולה?

מאז שיש לי חברים. שאתה לבד תמיד הולך לך טוב יותר בלימודים.

שלפני שבועיים מנהל בצפר לא בפועל כינס אותנו ואמר לנו שנשאר לנו עוד 45 ימי לימודים סדירים עד קבלת תעודות ולמידה עצמאית לתעודות (=פסח).

כמה היום? 30 ו-?

איך זה נגמר כזה מהר? העיקר בתחילת השנה אמרתי- השנה אני אהיה. השנה אני אכתוב כל יום שהיה ביומן, במחברת הכחולה הקשיחה שלי, על כל פרטיו, כדי לא לשכוח.

לא, אני לא אדם של החלטות.

סליחה, אני לא אדם של מימוש החלטות.

אני לא מבינה את זה ששגרת הלימודים הולכת לצאת מהחיים שלי, ואולי השנה חוויתי אותה לשבועיים וחצי במצטבר.

ו11 וחצי שנה. וואו.

איך כבר ינואר? זה אמצע השנה. איפה הייתי ומה עשיתי?

החודש הראשון התבזבז על פולין.

השני אמריקה.

ורק מנובמבר התחלתי ללמוד. חודש של בלבול.

דצמבר.. ניסוי וטעייה? חורף?

ועכשיו ינואר. אני מתבססת.

אה, טוב, זה רק שלושה חודשים אז זה בסדר.

עוד רגע פברואר ועוברת השנה.

(שמתי לב כבר מזמן, שברגע שמגיעים לאמצע הכל עובר יותר מהר. החצי השני תמיד טס לעומת החלק הראשון)

אני לא מבינה את זה.

שבעוד חצי שנה כבר יתחילו אנשים להתקרח.

שאת חלקם אראה בזוויות עיניים ורסיסי מצבים מחכים בתחנת אוטובוס, מגולחים למשעי, מדוגמי גזרה (חוץ מהבנות).

שאת השיחות חולין על נהיגה וזימונים יחליפו "יא-אללה, התגייסת! איפה אתה משרת?" ו"וואי מגניב" או "לא נורא".

וזה תמיד נראה כלכך גדול ורק שנה שעברה שמתי לב שזה בסך הכל תלמידי תיכון בשלב אחר באבולוציה.

יש לי שכבה איכותית ויש בה הרבה אנשים חכמים ומעניינים ושואלים ונחמדים. ואומנם של רובם לא הייתי חברה, עם רובם אפילו לא דיברתי.

אבל עם כל השנאה שהיתה לי אל כל דבר שפחדתי ממנו.. הגיע הזמן להודות בזה.

ואני.. לא קולטת עדיין. לא מבינה.

שהתחילה תקופת הסיומים. סיימנו עם תנ"ך, ספרות (בקרוב), שעוד מעט כל מיני מקצועות יראו ישנים עבורנו, כל האקט הפיזי של למידה.

מה בצפר? תלמידים, היינו בזה פעם?

לרגע נזכרתי באיזה חוג ניווט בית ספרי שהיה בכיתה ז'. מיי לבשה מכנס לבן והיה לה נקודה אדומה מעט, והיא נשבעה שזה לא מחזור בצחוק גדול שרק בנות שקיבלו היו נבוכות ככה.

איך גדלנו.

רק שבוע לבד,

ואני כבר כמהה למגע אנושי.

ואם כבר הזמן עובר כזה מהר ובכזו מלאות..

למה להתחפש בפורים?