אני זוכרת את השיר הראשון שריגש אותי. זה היה 'אני שומע משהו נופל' של נתן זך. בעצם, הוא עדיין מרגש אותי.

זה היה השיעור השני בספרות מורחב בכיתה י', אל תשאלו אותי איזה יום זה היה. אז עוד היינו 30 ומשהו אנשים, עדיין לא מסוגלים לעכל את המורה המטורפת הזאת שניסתה להכניס בנו קצת ספרות. בדקות הראשונות עוד היה בה כל מיני מי ומי.

השיעור הראשון היה בכלל חוויה. שירי סוף הדרך לאה גולברג, שבמהלך השיעור המורה מאיצה מדיבור של אדם נורמלי לתוך צרחות ושבר של "אני הולכת למות!!! כולנו הולכים למות!!!!!" של אישה פסיכית שפותחת את הדלת של הכיתה וצועקת לעבר המבואה המהדהדת וילדים בני 15וחצי שקצת המומים.

אבל אני שומע משהו נופל. אני לא ממש זוכרת את ההתחלה, רק שניסיתי אך שום מילה לא התחברה. רוח, נער, רופא, הר..

ניסיתי וניסיתי אבל לא התחבר לי כלום.

לא זוכרת אם היא חייכה, אבל היא בכמה רגעים, בהדגש מילים מסוימות, חזרה, משמעות נוספת, עובדות ושאלות רטוריות הפכה את קומץ הבלגן הזה מול העיניים המבולבלות-

מוות. התמודדותו של האדם עם החוסר וודאות. אף פעם לא יצליח להתמודד באמת.

אני זוכרת איך יצאתי החוצה אל ההפסקה וניסיתי לתפוס אנשים ולהגיד להם ולשתף ולחוות- הנפילה, משמעות הנפילה, האם לא מצליחה להתמודד עם זה- אבל לא ממש הקשיבו לי. זו רק התחלה של סדרה של נסיונות ארוכים שבהם ניסיתי להחדיר לחברים שלי קצת שירה, מה יש, אבל זה אף פעם לא הצליח. לא עם ה"אין לי כוח שתקריאי לי עכשיו" בטלפונים מתרגשים מתוך איזה ספר שמצאתי. ולא שאני כועסת, אנשים נפלאים. מה לעשות, זה לא פשוט להבין ולא כולם מצליחים, אבל חבל, עוד יעבוד.

אבל ממש התרגשתי מהשיר. אני זוכרת פעם אבא שלי אמר משהו מתסכל כמעט והלכתי והבאתי לו אוות ועברתי עליו פרט פרט כשהוא מדבר ו"נו באמת, תדברי תדברי" ולא מקשיב ואמא צוחקת- יא-אללה מה גידלנו.

אחרי זה באו עוד הרבה. יהודה עמיחי, רחל, כמה של נתן אלתרמן, יצחק לאור, רוני סומק.. לא משהו לא בנאלי.

אחרי זה גם התחלתי לקרוא אותה בעצמי, ובסוף הצלחתי גם להתמודד איתה לגמרי לבד, מכסה אנסינים בקלות (הרי נו מה, אני פלצנית), אפילו שיעורים שהוספתי למורה פירוש פה ושם.

אחרי זה גם התחלתי לנסות לצייר איתה בעצמי, עם השירה, אבל זה מאבק שאין לו סוף ואין לו משמעות וברגע שמתחילים לכתוב זה לנצח. זה רק מדרדר. אבל לא נורא.

בכל אופן, היום עשיתי את הבגרות הראשונה, וחשבתי על זה בבוקר. אחרי זה גם התפלאתי לפגוש את השיר הזה של מר זך (שתמיר תשאר לו איזה פינה חמה ומבולבלת בראש שלי) מההתחלה- מי ידע שזה גם לרגיל?

מהכיתה המורחבת במקום 30 נגשנו אולי.. 12 או 13, ככה זה עם מוגברים אחרי שנתיים וחצי. אבל לא נורא.

אין לי איך לסיים עם זה, אין קצת פואנטה.

להתראות שמואל, חיים, נתן, דבורה, יהודית, ברנארד ויעקב. נתראה בקיץ עם אחרים.

מה לובשים לדייט*?

(*אני חושבת)