"את שברירית היום?"

"האמת כן.. ריכוז של אנשים ממש מלחיץ אותי"

"אה, באמת?"

לא מאמינה שזה חזר. החרדה, שברירות חברתית יחד עם הסיוטי קדם-שינה, פחד מחושך, הדרדרות בלימודים, ייחוס יתר לדברים לא חשובים כמו.. בגדים. לחץ מדברים כאלו שטחיים.

מה זה משנה מה אני לובשת?!?

(וגם השיער שלי נראה רע לאחרונה. וזה רק מוכיח כמה שהמחשבות שלי הולכות בתוך ספירלה- סחור סחור אל תוך עצמי ועצמי בלבד)

"האמת היא, שאני בכלל לא רוצה להתקבל לשם. לא באמת. זה עיתון משעמם ואליטיסטי שרק האנשים שכותבים בו קוראים אותו, שמצנזרים שם חלקים שלמים מכתבות ומסרסים שם את הכתיבה עצמה לגמרי"

"ואת באמת חושבת לבזבז את הכתיבה הסופר רגישה שלך שם?"

לא זוכרת איך היא אמרה את זה (היי כרמל!!), אבל זה היה בצורת מחמאה. נראה לי. נכון?

הבעיה היא זה שזה כבר מתחיל להיות בשביל הפרינציפ. וגם כי אני מבולבלת. אני מרגישה שאני נסחפת, בעיקר עם כל הדברים שלי והמילים היפות (לא שלי. טוב, לפעמים גם שלי. אני חושבת שאם מקשיבים לי אני מדברת יפה. אם אני לא נופלת לאיבוד והאימפולסיביות הדפוקה שלי שמה לי רגל, אז כן)

וגם כי אני לא באמת רוצה להיות בקרקל. אני לא יודעת.

כל החיים שלך טוחנים לך שיש לך יכולות. שירצו אותך בגלל זה. שאתה מסוגל לעשות הכל. הכל.

ואני באמת הייתי תופסת את החיים ככה. אבל פתאום שמתי לב שכל השערים שהיו אמורים להפתח לי בקלילות וכל התפוחים שהיו אמורים ליפול לי לידיים בלי מאמץ, לא עושים את זה.

לא יכולתי להיות בכל מגמה שרק רציתי בגלל שאני 'חכמה'. לא התקבלתי לקולנוע.

הצבא לא ראה פוטנציאל אמיתי ליכולות שלי, ואפילו אישר את זה- הם לא מתכוונים לשלוח לי מיונים/ מנילה חדשה.

לא יודעת. זה שני הדברים הגדולים. אני רק בת 17, בכל זאת, כמה דברים אפשר לפספס (או יפספסו אותך, בלי הפן היהיר. זה פשוט דילג מעלי) בפרק חיים אחד?

כל הנושא הזה של הצבא גורם לי להרגיש כזו לוזרית.

לוזרית.

כאילו, ואני יודעת שאני לא כזאת.

אני יודעת שאני חכמה. שאני יכולה. שאני מסוגלת לעשות המון. אני לא מאמינה, אבל אפילו לעצמי בראש זה נשמע כמו הצטדקות או השתחצנות. אבל זה לא.

יש לי הבנה טובה לפרטים (מתמטיקה למשל. אפילו המורה שלי למתמטיקה אמרה שהיא לא פגשה אף פעם תלמידה כמוני. ואני עוד עדיין מרגישה בתקן 'עולה חדשה') ואני חושבת בגדול ויש לי ראש יצירתי ויש לי דמיון ויש לי כישורי כתיבה ואני מתמצאת בזה ובמילים ובידע כללי למהלכי עולם חשובים ועובדות טיפשיות ורנדומליות ויש לי זכרון אסטרונומי וחשיבה לוגית, ויש לי רעיונות ואם מסבירים לי בדיוק מה לעשות אני מצליחה גם להרים דברים ואם אני אהיה בכושר אני אוכל אפילו לרוץ או משהו ואני מצחיקה (לפחות אותי) ואני מנסה להבין, לא תמיד הולך לי אבל זה גם משהו בעולם האדיש והמנוכר הזה, ואני יודעת שהעולם הזה הוא אדיש ומנוכר ואני שואפת שהוא לא יהיה, ואני מתמודדת עם עצמי ואני מנסה גם להתמודד עם הסביבה ועם בעיות ואני מדברת עם אנשים ומשפיעה עליהם ומדריכה וחושבת ושואלת שאלות ולא מפחדת מלעמוד מול אנשים, אפילו אנשים גדולים, ולהגיד להם את מה שאני חושבת, ואני לא מפחדת לבקר ולהיות תקיפה, ולפעמים זה חסרון, אבל זה חלק מזה, ואני לא.. אני לא מש"קית הדלקת מחשבים, או לא יודעת מה הם שלחו לי שם.

אני לא הכשל המעשי שהצבא עשה ממני.

אני באמת יודעת שאני לא.

אבל אחרי כל הפקסים והדיבורים והבירורים על קבוצות איכות ומידת יכולות גופניות ותוצאות ומבחנים, הוא שולח לי מכתב-

סלחי לי. אנחנו לא רוצים לשלוח לך מיונים. לא לחיל חינוך, לא לקצונה, לא לדוברות ומידע, ולא מנילה חדשה. המנילה בעלת 3 האשכולות בלחץ ששלחו לך היא המנילה שנקבעה עפ"י נתונייך האישיים [97, 56, 90] וצורכי הצבא [לאחר שחברים שלי קיבלו מנילה שבסדר].

אין לך מה לבקש ולנסות. זה הגורל הצבאי שלך.

יום טוב וחלומות פז.

ואני חושבת.. לא יודעת, אני מרגישה עכשיו כמו שאני כותבת על דמויות בספרות- חסרת אונים. פשוט חסרת אונים. כזאת קטנה וחסרת יכולות מול המערכת האסטרונומית והקשיחה הזאת. ואני בנאדם עצבני, ואני יודעת לעשות בלאגן ואני יודעת להיות קרציה, וכמו שכרמל אמרה לי אתמול "מה, ואת לא עושה את המוות למי שלא מסכים איתך?". וזו תכונה דפוקה אבל דווקא פה, שאני הכי צריכה לעשות רעידת אדמה, שאני באמת יכולה לעשות את המוות למי שלא מקשיב לי, ונראה לי שכלול לי ברקורד כבר כמה מורים. אני חצופה ואני יכולה לפעמים מרוב עצבנות כשלא הולך לי להתחיל לבעוט בדברים ולצרוח ולהזיז את כל האבנים שעומדים לי בדרך.

ואני עומדת מול החומה המילטיריסטית הזאת, חסרת כל נשק בהתחשב בנימו"ס הצהלי, ואני לא יודעת מה לעשות. אני רוצה לרקוע ברגליים שלי עד שמישהו יקשיב לי שאני כלכך יותר מהמנילה הזאת, שאני יכולה להיות הדבר הכי טוב שאי פעם קרה להם, שהיתה פה טעות פטאלית, איומה, שנעשה פה עוול, שאתם שוחקים את העצבים שלי- ואף אבן לא זזה במקומה, רק הן מחייכות לי, כולן חבוקות יחדיו ואומרות "בטיפול".

אינעאל רבאק הבטיפול שלהם. אני יותר מהבטיפול שלהם.

ואני נשחקת.

ואני לא יודעת מה לעשות, וגם ככה אני במחזור ואני רגישה כמו קיפוד על סמים בערך, ככה שרק אני נזכרת במיונים הקרובים ביום רביעי שאני לא יודעת איך להכנס אליהם, ואני מרגישה כלכך חרא פתאום.

לוזרית. לא מספיק טובה.

ובגלל מה? בגלל איזו טעות? בגלל איזה פרויקט השבחת יחידות שאני אולי נמצאת בו? בגלל שאני דפוקה וכל החיים שלי אני רק צועדת בגאון אל תוך דלתות נעולות?

וזה מתיש.

הנוהל פקסים, הלחכות שעה לדבר עם איזו אריאלה מתל השומר, לשמוע את הפקידה במחנה "רונלי!! זו שוב מיכל מהפקסים בטלפון", הלהסביר לאנשים על המצב העגום, החוסר נעימות הזאת כשכולם כל הזמן בזימונים ומיונים ורצויים.

פשוט מתיש, שלא רוצים אותך.

ובאמת מהנקודת מבט שלהם, כשבצו ראשון לא באמת בודקים את החסרונות שלך לעומק, אין להם סיבה לא לרצות. ידעתי את כל המילים אצל המאבחנת, כתבתי בלי שגיאות כתיב, עניתי על כל השאלות בפסיכוטכני, אין לי שום מחלה כרונית חוץ מקוצר ראייה וכפות הרגליים שלי מעוקלות במידה.

וזה לא עניין של מוטיבציה.

אז למה לא? למה כולם מקבלים בסדר ודווקא אני לא?

זה בעיית אגו. כבר כבר הפך להיות דיון על ה'אני' שבתוכי. לא רוצים אותי? למה? אבל.. אני בסדר. אני יודעת לעשות דברים. יש לי כישורים. אני יודעת לעשות פרח מאוריגאמי, באמת!

ולהדריך. ולכתוב. ולהבין. ולקחת קשה ממש דברים.

אני קצת בוכה עכשיו. בסדר, זה העתיד שלי, וגם קצת גורל.

ואני מתוסכלת, וחסרת אונים כבר אמרתי. וממש רוצה.

אולי זה גם בעייה. שאתה לא אמור למדוד את עצמך לפי כמה מיונים קיבלת או כמה הקב"א שלך גבוה. אולי אף אחד לא אמור להשתמש באמות מידה כאלו מלכתחילה.

ואולי זו הבעיה שלי, שאני תמיד, באיזשהו צורה מוזרה, מנסה כן להיות באיזה מן טופ. לא ללמוד כי אני לא חושבת שצריך לפעמים, אבל לקבל ציונים טובים. חושבת שלמדוד אדם על פי הפרופיל שלו זה דפוק, אבל תראו, שלחו לי שחקים! (באמת, אגב)

ואז כשאני לא מצליחה בלימודים (73 באזרחות, 80 בפסיכולוגיה, 50 במתמטיקה, אפילו לא 70 באנגלית) אני מבינה כמה דיברתי שטויות, וכשהצבא לא מכיר ביכולות שיכולות להיות לי, אני לוקחת את זה כלכך קשה.

ואולי זו הבעיה, כל ההתרכזות הזאת בעצמי. כמו ספירלה, אמרתי?

ואני יודעת שאני יכולה, אבל המכתב היה ברור.

לא רוצים אותי.

וקרקל או לא, ועזבו את העתיד התנועתי שאני כנראה בונה לעצמי, כאן ועכשיו-

אני רוצה שתכירו בי.

אני רוצה שתכירו אותי באמת.

אני רוצה תפקיד טוב ואני חושבת שמגיע לי תפקיד טוב ואני חושבת שמגיע לצבא שיהיה לי תפקיד טוב.

אני לא רוצה להדליק מחשבים בקרייה או להכין קפה לשב"כניקים לחוצים.

אני יכולה יותר מזה, ומגיע לי יותר מזה.

ואני באמת לא יודעת מה לעשות.