איך לשניה אחת אתה מלא שמחת חיים.

מחוייך, נינוח.

לא מלא אנרגיה-זה נוראי.

שיש לך אנרגיה שמתפרצת בבום אחד, ויש לך המון כוח ומרץ וקצת מידי דברים לעשות-אתה חסר כל סיכוי.

זה נגמר בכזה בום, אתה מוצא את עצמך בכזאת ריקנות בכזו התראה קצרה, אולי חוסר התראה בכלל.

אין לך כוח לכלום. רק להעלם, אחרי פרצי אנרגיה מטורפים.

אבל לא,

הייתי נינוחה. רגועה. חיוך הסתמן על קצה השפתיים.

וזה מתפוגג.

יום חמישי, הייתי מאושרת. לשניות בודדות, אולי צרופות-הייתי מאושרת.

רגעים שחוויתי, חסרי כל משמעות לצופה או לשומע-אבל לי? מלאים.

רגעים שעברתי וחשבתי לעצמי וידעתי שעוד מעט, הם יעברו, ואני אזכר בהם בחיוך. הלב מפרפר קלות כשהוא נזכר בנשיכת שפה ברגעים האלו.

נמעך סופית על ידי אצבע אחת, כאילו היתה של ילד קטן שמוצא תעסוקה במעיכת חרקים.

זבובים ופרפרים כאחד.

אני חושבת שהיום הבנתי מי החברים האמיתיים שלי, ומי לא.

ואולי לא.

היום הבנתי מי סתם נחמד, ומי מעדיף להסתתר מאחורי מסך של צביעות, חיוך בוהק שאם תיגע בו הוא יתפורר.

אוהו, הדימויים שלי פורחים היום. מטאפורות בכל מקום, רוצו על נפשותיכם.

שיחנקו. שוב, שיחנקו כולם.

אני יושבת על הדשא, בבית ספר המטופח אבל לא מטפח שלי, נשענת על עץ. רוח, ספר. שיער מתנופף, תלתלים ואולי לא חונקים אותי, מפריעים לי לקרוא.

אני שוב קוראת. לבד.

קשה לי להתרכז, עוברת רק 10-20 עמודים בשעה. הראש שלי במקום אחר.

כמהּ אולי, לאנשים שעזבו אותי. שנטשו אותי, בשביל מישהו אחר, הנאה אחרת, ריגוש קצר ומחמם.

ואני?

יושבת, וקוראת ספר. הרוח מנסה להעיף אותי, מקפיאה אותי, מסתירה לי את מה שיבוא, מסבכת אותי עם שיער ראשי.

מדברת לעצמי, מזמזמת מנגינות לא מוכרות ומומצאות מילים, כאילו הייתי ילדה קטנה בסרט בוליוודי.

ילדה קטנה ובלונדינית. בלי כתוביות.

מחכה שיבוא נס, שכבר יגיע הקטע בתסריט שבו אני מוצאת את הכנפיים, עוזבת את הטירה, ועפה למקום חם יותר. בלי מטאפורות עלובות.

מילא, מתחשלים מזה.

אז למה אני רועדת?