קודם הלכתי מכות עם אחותי.

משהו רציני, על כלום בערך.

שאלתי אותה איפה הפינצטה שלי. היא אמרה לי שאצלה כנראה.

שאלתי אותה למה היא נוגעת לי בדברים. ואז היא החליטה שהיא לא אצלה.

הלכתי אליה לחדר, והפכתי את כל השולחן, רק בשביל הפינצטה המטומטמת הזאת. ואז אמא התערבה ואמרה לי לעוף משם.

צעקתי עליה.

היא הרימה עלי משהו.

אמרתי לה שתעוף ממני. שאין לה זכות להרים עלי דברים, או ידיים, או את הקול שלה.

ואז אחותי יצאה מהחדר עם הפינצטה.

ילדה מפגרת.

אמרתי לה שלא תעז לגעת בדברים שלי יותר בחיים. היא עשתה פרצוף מתריס. מזלזל, מגעיל.

התחלתי להרביץ לה. היא דחפה אותי, אני אותה, משכתי לה את השיער, התחלנו ללכת מכות. אמא מהצד, מסתכלת. צוחקת.

ואני, כמו תמיד שאני הולכת מכות. מדברת. אומרת.

תרביצי לי. תרביצי. הרי אין לך בטחון עצמי. אין לך חברים. כל מה שאת עושה, את רק מקנאה בי, נכון?

לוחמה פסיכולוגית.

אבא בא, הפריד ביננו.

חדר, מראה, אישונים מורחבים, ממוקדים

בעצמם.

הפרצוף שורף. שפה נפוחה, אולי קצת מדממת.

ישראל 2004, תמונת מצב.

9601 אנשים נכנסו לעמוד הזה, בלוג מספר 2578. עוד מעט (ארבע מאות, 399) יהיה העשרת אלפים.

כמה מוזר. אני עוד אתחיל לדאוג.