אני לא רוצה לעשות את זה, אבל אני צריכה, חייבת.

בלחיצת כפתור אני מוחקת את ינואר. מעבירה אותו אחורה.

11 עמודים של מצבי רוח שעברו עלי ב, ארר, חודש האחרון.

אני מעצבנת. למה לעשות דרמה מכל דבר.

("אבא בבית חולים!!!!" "מה?!?! איך?!" "הוא רופא, הוא עובד שם!!")

כן, ראיתי יומטוב אתמול.

היה מצחיק, מגחך, נחמד ביותר.

בעיקר-שגיא פרידמן, רועי לוי, ועוד כמה לא מוכרים ששכחית את השם.

העלו לי חיוך, ואפילו אולי לצחוק בקול.

היה מראה קטנה לידי, וראיתי את עצמי צוחקת.

ואני לא רוצה לעשות את זה שוב, אי פעם.

מאורעות פברואר?

קמתי בבוקר (איזה בוקר, אחת) לצלילי גשם. התקלחתי, עם אותה מוזיקת רקע.

כשיצאתי היה שמש וחם.

ואז גשם. ושמש. וחם. ולא.

מזג אוויר מוזר.

הכנתי צהריים, ניסיתי לתקשר עם הסביבה, אבל לא הצליח, אף אחד לא היה בבית.

כי

הם הלכו לפוסטי.

הלכתי גם אליה, שם חיו בכיף עוד כמה. היה מצחיק.

לא מעניין.

לא מעניין.

לא מעניין.

רגעים קטנים של אושר והשלמה:

זוכרים (לא) שפעם כתבתי שמאחורי הבית שלי יש מקום שפעם היו בו פרדסים, ועכשיו זה רק שטח מת?

אז זה כבר לא שטח מת.

גדל שם דשא, והרבה. 10, אולי 20 סנטימטר של דשא, ועשבים, וסביונים ואפילו סרפדים.

ירוק ירוק.

הייתי שם כבר פעמיים, או שלוש.

פעם עם הקומונר שלי, שאמר שהוא אוהב ללכת לשם, לשים מוזיקה לעצמו ולרקוד הורה, שאף אחד לא רואה. (ואף אחד לא רואה, זה מאחורי הבית שלי וזו פעם ראשונה שלי עם הירוק ירוק הזה)

פעם שניה עם אינקה ומצלמה, לפני שבוע ככה.

והיום.

אבל לפני זה, ישבתי על אחד הסלעים ששתלו בשורה שעומדים לפני הפרדס שמסתיר את האחו. ככה הם קוראים לזה, אחו. זה די מתאים.

אני יושבת, אולי עומדת עליו, מסתכלת אל השמיים. לא הצד של האחו, השני.

בית קברות יש שם.

יורד גשם, טפטוף קל ומרגיע. השמיים אפורים, ונקיים, ואפורים שוב.

לא סדירים.

בית קברות,

ומעליו קשת. בשלושה-ארבעה צבעים, קשת שלמה ובוהקת, מקיפה את הבית קברות בגורן שלם, מכניסה קצת צבע באפור אפור הזה.

זה מהרגעים האלו.

הרגעים שאתה רואה את זה ונמצא בזה ומרגיש את זה ויודע-

יודע שיהיה טוב.

טוב מטוב, טוב מאוד.

עשר דקות אחרי זה, אולי רבע שעה-כבר הלכתי לי אל תוך המקום הזה, הדשא המדהים הזה שנקרא אחו.

הולכים.

בהתחלה לאקליפטוס הגדול שתמיד מזכיר לי את מלך האריות, לבית על העץ, לרקוד בדשא, להסתובב, לקבל סחרחורת.

ואיכשהו אנחנו מתחילים ללכת פנימה, לאיזה עמוד חשמל שנמצא בצד השני.

עשרים דקות

עשר דקות חזור.

עננים כתומים סגולים, השקיעה כלכך כחולה שאפשר לטבוע, ולא לשמוע, שיר על-

והשמש יורדת, מידי פעם מסנוורים על ידיה. כמו מן אור אלוהי שאתה רואה מול העיינים, מאמץ אותם לראות אם זה נכון, ולא יכול.

שום מקום, המקום.

התרטבו לי המכנסיים עד הברך,

אני כבר מתה לחזור לשם שיהיה יותר חמים, ופחות בוץ.

או בסביבות פסח, שיהיו מטרים של חרציות ועשבים. ירוק וצהוב, וסגול של לחם ערבי.

כן, יהיה טוב. אני חושבת.

ולשאלת המיליון-

מחר שביתה?

כיף כיף, אבל מתחיל לשעמם.