| 4/2006
מכתב שלא נשלח
15.4.2005
איפה דווקא עכשיו נעלמת לי.
לפני שנה באנו אליך. אני, טלי, הילה ומאיה, הלכנו אחרי שלא הכניסו אותנו למופע סיום של תאטרון, והגענו אליך ושתינו בירה שפג תוקפה ב1998 והילה ניסתה לשפוך אותה לתוך עגבניה ואכלנו פיצה ולי כאבה הבטן. ואמרת לי שאתה אוהב בי שאנחנו מדברים אותו דבר, עם פסיקים וסוגריים ומרכאות, ואנחנו באמת נוכל להבין אחד את השני.
ובאמת הצלחת, והיו תקופות שהיית היחיד בעולם שהבין אותי, או לפחות ניסה. אז הייתי קצת שבורה, מבולבלת, מאוכזבת ודי בודדה (לא שונה מהיום בהרבה). רציתי להגיד לעולם כלכך הרבה וכל מה שיצא לי היו מלמולים חסרי פשר ומרכאות ופסיקים וסוגריים. מתוך כל העולם המתעלם הזה, אתה שמת לב והקשבת לי, לא היית הראשון שניסה, אבל באותה תקופה היית היחיד. אולי בגלל זה נקשרתי אליך כלכך.
וזוכר שהיינו אצל זה מצורן (דור קשת?) ושיחקנו 'אישי מידי'? ואמרת לי שאתה יודע שאומרים לי את זה הרבה אבל אתה נורא מעריך אותי, ולא זוכרת בדיוק איך אמרת את זה, משהו בסגנון שאני בכמה רמות מעל אנשים אחרים, או יותר טובה, לא זוכרת.. משהו שאני משהו מיוחד. נתת לי מחמאה כזו שהיא מעבר למחמאה או מחווה טובה. משהו מעבר לזה, שנתן לי כוח להמשיך להתמודד על החיים האלו. כי אתה מבין דור? לא אומרים לי דברים כאלה הרבה. לא אומרים לי דברים כאלו בכלל.
אתה מבין כמה היית חשוב לי?
יכול להיות שבגלל זה התחלתי לפתח אליך רגשות. כי היית כלכך חסר מגרעות. נחמד, מצחיק, מקשיב, משפחה נחמדה, חברים, ניסיון, רישיון, לא פרוע מידי אבל ספונטני. מוצלח כזה. מושלם ברגילות שלך, כמו גל מזבנג. מבין? מתוך כל הנורמליות הזאת, אתה מדבר איתי, אתה נחמד אליי. אתה מבין שהרגשתי אז כמו מפלצת, כמו יצור שאף פעם לא ידע מה להגיד, שאף פעם לא ימצא?
זה הבהיל אותי, הפחיד אותי כלכך שלא ניגשתי, שלא פעלתי, שלא. ואולי בשלב מסוים סתם היית מושיע בשבילי, כמו שבאת לקחת אותי מקדימה או צור משה או לא זוכרת מה זה. או.. כשהתקשרתי אליך יום לפני הגיוס שרציתי לברוח.
לא זוכרת מה היתה הפואנטה של המכתב הזה. אולי להבהיר משהו? אולי לשתף?
כשהתקשרתי אליך לא מזמן וקצת סיננת אותי, רציתי לדבר איתך. כלכך הייתי חייבת לפרוק. לספר לך שאמא שלי גוססת, שאני לבד בעולם, ואין לי למי לספר ולדבר. רציתי להתחנן אליך שתחזור להקשיב לי, אולי כי היית האחרון שניסה.
או עכשיו, שקצת שוב ברחתי מהבית, והעטים שמתחלפים פה הם לא שלי, ואני מסננת את ההורים שלי שאין לי כוח שינזפו בי ויגידו שאין לי זכות להתקיים, אבל כהתיישבתי לכתוב, כל המשפטים התנקזו אליך.
עם כל הדברים שקורים לי בזמן האחרון וכל הדברים שהולכים לי לאיבוד, אתה הכי חסר לי. אליך אני הכי מתגעגעת.
אתה מבין כששמעתי כשאתה ופרוסט לא באתם לטלי בגללי הייתי כלכך המומה, כלכך פגועה שהתחלתי לבכות? אתה לא יודע איך זה פגע בי, אתה לא יודע איך זה שורף לי לאבד אותך ככה.
היית הרבה יותר מהחבר הכי טוב שלי, היית לפעמים הדבר היחיד שנתן לי סיבה להמשיך לקום בבוקר, לנשום, להתמודד על דברים, לחלום חלומות. אתה ראית אותי כשהייתי נעלמת, אתה הקשבת לי כשהמילים לא יצאו מהפה. אתה חיבקת אותי שהרגשתי שאני נופלת. אולי לא שמת לב לרוב הדברים, אבל ככה חשוב היית בשבילי.
עוד שניה אני אצטרך לעוף מפה, ולא יהיה לי לאן ללכת. כנראה שאני אחזור הביתה, אני תמיד חוזרת. איך הייתי רוצה להתקשר אליך עכשיו שתיקח אותי מפה, אליך או שסתם נסע, ואני לא אגיד הרבה, אבל תבין.
אני חושבת שעכשיו אני חייבת להביא לך את המכתב הזה, למרות שבדר"כ מה שעדיף זה פשוט לעזוב את זה וגמרנו.
חבל שאין לי שום תמונה שלנו ביחד, ואולי עדיף ככה. רק זכרונות, וגם זה מתמוסס עם השנים.
אני חושבת שאני אסיים עכשיו, למרות שיש לי עוד הרבה מה להגיד, אבל עדיף לסיים ולחזור כבר.
מאוד יכאב לי אם לא תבין את הכתב, למרות שאני נורא לא קריאה. אולי בגלל שיש בי איזה נקודה שרוצה להאמין שתבין אותי בכל מצב, או שאפשר אם מתאמצים, אם מנסים להבין אותי. אולי להזדהות איתי.
שוב, לא זוכרת מה רציתי להגיד, או מה אני רוצה שתעשה עכשיו בגלל הדבר הזה שיצא לי.
מתגעגעת, מיכל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
